שפתי כהן על התורה, במדבר ה:ב

1צו את בני' ישראל וישלחו מן וגו'. פרשה זו נכתבה אחר מנוי הלוים, לומר שאע"פ שישראל הם רחוקים אלפים אמה והלוים שומרים סביב, עכ"ז יש מי שצריך להרחיקו יותר שהוא המצורע, ואפי' הלוים שהם קרובים למשכן שהוא הזב, ואפי' הכהנים שהם יותר קרובים שהם לפנים הם ג"כ מתרחקים אם בהם טמא נפש. אלא שאין ריחוקן שוה, המצורע היה משולח חוץ לג' מחנות, וזב היה משולח חוץ ממחנה לויה ומותר במחנה ישראל, וטמא נפש שאינו משולח אלא ממחנה שכינה ומותר במחנה לויה. לומר שהקרוב קרוב אינו מרוחק כל כך, ישראל שהם קרובים לה' שנאמר לבני ישראל עם קרובו אע"פ שגרמה עונותינו ונתרחקנו מעל אדמתנו עכ"ז אין הריחוק לגמרי, כי כל מקום שגלו שכינה עמהם, ולהודיע ג"כ כמה חטא גורם, עד שלא חטאו בעגל היו כולם קבוץ אחד ויחן שם ישראל, עם אחד, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, כמו שהכהנים מחיצתם לפנים כן היו ישראל, ואחר שחטאו נחלקו, מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, ועוד אז"ל בא וראה כמה כחה של עבירה, עד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהם זבין ומצורעים. לפי דרכנו למדנו שג' דברים אירעו בו ביום, ע"כ אמר מן המחנה בעודן חונים, וכן אז"ל כל זמן שאהל מועד נטוי תשלחו הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם ע"כ. זהו רמז שבעת שאנו גולין שהשכינה עמנו עתה שבעונותינו הוגללו הפרכות. והיה ראוי שטמא לנפש שהוא המת שהוא אבי אבות הטומאה שישתלח חוץ לג' מחנות ואינו משולח אלא ממחנה שכינה לבד, אלא בא וראה כמה גורם החטא, שהצרעת אינה באה אלא על חטא, וכן ג"כ הזיבה הוא חולי ואין חולי בלא חטא לכך היו מביאין קרבן על טהרתם, אמנם טמא נפש לא היה מביא קרבן על טהרתו כי הוא טימא עצמו כדי לעשות מצוה, כדי לקבור מתו, א"כ מצוה עשה ולא חטא, ואם היו מרחקים אותו היה נמנע ולא היה קובר מתו, ולפי שאין שלוחן שוה אמר כל כל בין כל אחד, שאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא ולא אמר כל צרוע וזב וטמא, וכן אמר ג' פעמים מחנה, אמר וישלחו מן המחנה כל צרוע, סתם מחנה הוא מחנה ישראל, וסמך לו צרוע, וכן צרוע מוטעם טרחא, וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחום אל מחוץ למחנה, כלומר מחוץ אבל לא מן המחנה לגמרי, זהו לזב שאינו משולח אלא ממחנה לויה, ולא יטמאו את מחניהם, זהו המחנה שיש בו צורך לכולם שהוא מחנה שכינה, זהו אומרו אשר אני שוכן בתוכם, וזה לטמא נפש, ולזה אמר ג' פעמים שלוח, וישלחו תשלחו תשלחום. כנגד המצורע אמר וישלחו, כנגד מחנה ישראל שהם רחוקים אלפים אמה ולזה אמר שלא לנוכח וישלחו, אבל נגד מחנה לויה ומחנה שכינה שהם קרובים אמר תשלחום לנוכח, ואמר תשלחום בלשון רבים שהוא כנגד מחנה שכינה שהוא על טמא לנפש שמצויים הרבה שהמיתה מצויה. רש"י ז"ל מחמת הקושיא שהקשינו שטמא לנפש היה מן הראוי להיותו משולח חוץ לג' מחנות לפי שהוא אב הטומאה, לזה דחק עצמו ואמר טמא לנפש לטמי נפשא דאינשא, אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בבראשית רבה אדרינום שחיק טמיא. ואין נראה שאמר טמא לנפש ולא אמר טמא למת:

2עוד למי מצורע משתלח חוץ לג' מחנות לפי שהוציא שם רע והפריד בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו וגרם להרוג ג' כמו שאז"ל לה"ר הורג ג' לזה ישולח חוץ לג', וזה לא ימצא אלא בלוים ורוב בישראל, הוא הפריד בין שני אחים לזה ישולח חוץ לב' מחנות ממחנה לויה וממחנה ישראל, כי במחנה שכינה שם מצויים הכהנים וא"א שימצא בהם חטא כזה כי שפתי כהן ישמרו דעת, והם מזרעו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וזב משולח חוץ לב' מחנות לפי שבא על חטא שהרהר ובא לידי קרי וחזר והביא עצמו לידי טומאה הרי פעמים שלש, לזה בא לו זה החולי, ולזה צריך ספירת ז' ימים, שאותו מקום הוא מעבר הזרע וזה הפריד הז' שהוא הזרע שלא זרע במקום הראוי ונעשה רע, לזה ביום הח' יביא כפרה, ולזה אמר איש איש ב' פעמים, כלומר שהיה לו להתגבר על יצרו ולהיות איש, ולזה אמר ג' פעמים זובו לומר ששינה ושילש ונעשה לו הרהור היתר. או החתים בשרו מזובו טמאתו היא, ר"ת אהב מטה, ר"ל שאוהב שכיבת המטה להוציא שכבת זרע, לזה כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. עוד טמא לנפש אינו מרוחק אלא ממחנה שכינה והיה ראוי שיתרחק מן הג' שהמת הוא אבי אבות הטומאה, אלא זה אינו מדבר אלא או על הכהנים או על הלוים שהם במחנה שכינה, ובודאי שאין מיתת הכהנים העומדים שם לשרת בשם ה' והלוים שהם מורי התורה שנאמר יורו משפטיך ליעקב כמיתת שאר העם על יד מלאך המות שמטמא, ולזה אמר טמא לנפש ולא אמר למת, כי במלכותא דארעא הקוסטינר של השרים אינו הקוסטינר של שאר העם:

3עוד אמר לנפש, לומר שזה נתעסק לתת מנות לנפש המת, שכל עוד שלא נקבר הגוף אין לנפש מרגוע אם כן אין ראוי שישולם רעה תחת טובה ויהיה נע ונד חוץ לג' מחנות ואפי' חוץ לשני מחנות. על כן נסמכה פרשה זו לפרשת דגלים לומר כי קודם שחטאו היו מחנה אחת כמו שאמרנו אבל אחר שחטאו והיו בהן זבין ומצורעים ומתים כי קודם היו בני חורין ממלאך המות כמו שאז"ל חרות על הלוחות חרות ממלאך המות שלא ימותו על ידו ויטמאם, הוצרכו להיותם ג' מחנות: