שפתי כהן על התורה, במדבר ט:ב

1וידבר ה' אל משה וגו' ויעשו בני ישראל את הפסח. אחר שאמר לאהרן ודבר על לבו על שלא הקריב עם הנשיאים וללוים כמ"ש, עתה נתן נחמה לכל ישראל שלא הקריבו כי אם הנשיאים לבד, והקריבו י"ב נשיאים בי"ב ימים וביום י"ד אמר לכל ישראל שיקריבו קרבן פסח. וניחם להם שאם יעשו אותו ככל חקותיו וככל משפטיו ובמועדו, שהוא מקובל לפני המקום יותר מקרבן נשיאים. א"כ ויעשו אינו צווי אלא נחמה, שהרי יש להם עשיית הפסח בכל שנה ושנה, ונשיאים פעם אחת:

2ובמדרש בגנותם של ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכה"א הזבחים ומנחה הקרבתם לי במדבר, רשב"י אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו הקרבנות של צבור מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכשרי ישראל סומכין לו, ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל בגנותם של ישראל וכו' פרשה זו שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד, ע"כ. יש מי שכתב מה גנות יש הרי בפרשת בא אל פרעה תלה הכתוב מצות פסח בביאתם לארץ שנאמר והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת, אלא הגנות היא שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסים לארץ בך"ג באייר, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', ופירש"י ז"ל מיד עד ג' ימים אנו נכנסים לארץ וכו'. והיו עושים פסחיהם בארץ וכשחטאו ישבו בקברות התאוה חודש שנאמר לא יום אחד תאכלו וגו' עד חדש ימים, ומשם באו לחצרות ועשו שם ז' ימים להסגר מרים, ושלחו המרגלים שעל ידם נגזרה גזירה להיותם במדבר מ' שנה, ובמדבר לא היו מלין, ונאמר כל ערל לא יאכל בו, ולא מלו או משום חולשא דאורחא או כמו שאז"ל שלא נשבה להם רוח צפונית דמעליא לחבורה, ועתה שהיו חונים במדבר סיני שלא היו מלין ועשו פסח זה בלבד זהו הגנות, ע"כ:

3ובזוהר זה לשונו, אמר רבי אבא מ"ט הכא פסח והא אתמר, אלא בשנה השנית הוה דישראל חשיבו דהא פסח לא איהו אלא במצרים כיון דעבדו ליה זמנא חדא במצרים חשיבו דלא אצטריך יתיר אתא קב"ה ואזהר לון עליה דלא יחשבון דהא קא עבר זמניה במצרים ולא אצטריך יתיר בגין כך במדבר סיני בשנה השנית לאתקנא להו לדרי דרין, ע"כ. וזה סיוע לדברינו שהיו חושבין ישראל שאין חייבין אלא פסח מצרים לבד, והיו עגומי נפש ודואגים על שלא הקריבו לחנוכת המזבח, והיו בהם שלא היו יכולין להקריב להביא קערת כסף מזרק כסף כף זהב, כשצוה להם לעשות הפסח ביום י"ד אחר קרבן הנשיאים שמחו שמחה גדולה, שקרבן פסח הוא נקל להביא טלה או גדי, ולא לבדו אלא הוא ושכנו, ואין מקריבין ממנו אלא זריקת דם, שמחו ועשאוהו בשמחה ובהלל וזמרה, לזה ויעש את הפסח בראשון בארבעה עשר יום מוטעם, ולזה אותם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אמרו למה נגרע, הכל יש להם חלק בחנוכת המזבח ואנו לא, עד שאמר להם משה פסח שני, ולזה אחר שאמר ויעשו את הפסח חזר ואמר כן עשו בני ישראל, לומר שעשאוהו בלב ונפש חפצה, ולזה וידבר משה לעשות הפסח, מיד אחר דבורו בזריזות עשו הפסח, ולזה הזכיר הזמן והיום והשעה, שאמר בראשון בי"ד בין הערבים וגו':