תורה תמימה על קהלת ז:ב

1טוב ללכת וגו'. טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, למה – שלב חכמים בבית אבל, לפי שכל מי שמתאבל הקב"ה משמחו, שנאמר (ישעיהו כ״ט:י״ט) ויספו ענוים בה, שמחה יג הלשון לפי שכל מי וכו' הוא נתינת טעם למה לב חכמים בבית אבל, וכונת הראיה מהפסוק ויספו וגו', דאלה הענוים שסבלו וקבלו באהבה את גזירות הקב"ה סופם שיוסיפו לשמוח בהקב"ה ובישועתו. . (שם)

2טוב ללכת וגו'. ד"א טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה – מוטב ללכת למדה שיש לה פרעון מלמדה שאין לה פרעון יד ר"ל למדה שיש לה ודאי פרעון מלמדה שאין לה ודאי פרעון, כי המות שוה בהכרח לכל אדם, והגומל חסד למתים וסופו שימות גם הוא יגמלו חסד גם עמו, וכמבואר בדרשה הבאה לויי לו כי היכי דילוון לך וכו', אך המשתה אף במשתה של מצוה אולי ימות ולא יעשה משתה וממילא גם לא יפרע. , מוטב ללכת במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים, מוטב ללכת במדה שנוהגת בעשירים ובעניים ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים טו לא נתבאר למה מוטב ללכת במדה שהיא גם בעניים, וי"ל ע"פ מ"ש בשבת קנ"א ב' עה"פ לא יחדל אביון מקרב הארץ, שהעניות אם הוא לא בא, יבא בנו או בן בנו וכו' ולכן אם הולך במדה שנוהגת גם בעניים יש לו לקוות כי אע"פ שיעני ג"כ יגמלו לו חסד כמו שגמל הוא לעניים, משא"כ אם ילך במדה שנוהגת רק בעשירים אז אולי יעני לא יגמלו לו חסד, העשירים – מפני שעני הוא, והעניים מפני שלא גמל הוא להם חסד. , מוטב ללכת במדה שיש בה פיוס ממדה שאין בה פיוס טז כי אצל המות מתבטלים קטטות ומריבות, ומי שהיה לו מריבה עם המת מפייסו, משא"כ במשתות ושמחות עוד מתעוררות התגרות, וכמ"ש ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא וכדומה בשארי שמחות קנאה וכעס ותרעומות. . (שם)

3והחי יתן אל לבו. מהו יתן אל לבו, לוויי ליה כי היכי דילוון לך, ספוד ליה כי היכי דיספדון לך, קבור ליה כי היכי דיקברון לך, גמול לו חסד כי היכי דיגמלון לך חסד יז ור"ל יתן אל לבו כי הוא גמלות חסד החוזר, ועיין במו"ק כ"ח ב' שנוי נוסחאות בענין זה, וגם יש לפרש לשון והחי יתן אל לבו ביחד עם באור המשך הלשון באשר הוא סוף כל האדם, יען כי כשמת אדם צעיר יש להחי איזו נחמה לומר כי בודאי ע"פ איזו סיבה מת שלא נזהר וכדומה, משא"כ אם המת הוא זקן ושבע ימים אז בהכרח שגם התקיף והחזק בדעתו יכנע תחת רעיון יום המיתה, אחרי שזה מת אך ורק מפני שהוא סוף כל אדם, וא"כ גם עליו יבא זמנו, וזהו שאמר טוב ללכת אל בית אבל, ואל איזה בית אבל, לזה שהוא סוף כל אדם היינו שהמת זקן, כי אז והחי, אפילו האדם הבריא והחזק, יתן אל לבו, וידין להתנהג חסד עם המת כי היכי דיתנהגו כזה עמו, כמבואר. . (מ"ר)

4והחי יתן אל לבו. אמר ר׳ מנא, אלו הצדיקים שנותנין מיתתן כנגד לבן יח ר"ל שתמיד מתשבין יום מיתתן וממילא אינם חוטאים, והוא כעין שדרשו בשבת קנ"ב א' הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים שוב יום אחד לפני מיתתך ושמא ימות היום ונמצא כל ימיו בתשובה, והחי כנוי לצדיקים שנקראו חיים כמבואר בברכות י"ח א' לפי שחיים הם בעוה"ב. ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה תמן יט ר"ל למה מכין על הלב כשמתודין על העונות לפי שכל עיקר העונות בלב הוא, וכמ"ש לבא סרסורא דעבירה הוא כמ"ש הלב חומד, והוא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת, וע' מש"כ בזה בתורה תמימה פ' בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ השייך לדרשה זו. . (שם)

5והחי יתן אל לבו. דבר אחר והחי יתן אל לבו – זה חי העולמים שהוא משלם שכר לכל איש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים כ י"ל בטעם תשלום מצומצם על מדה זו ע"פ מ"ש במדרש תהלים אמר נבל בלבו אין אלהים, על נבל שלא רצה לגמול חסד לשמואל ולדוד הוי כמו שאמר אין אלהים, ונראה בטעם הדמיון הזה ע"פ מ"ש בסוטה י"ד א' שממדת הקב"ה לגמול חסד, וגדולה גמ"ח שהתורה תחלתה גמ"ח [שעשה כתנות לאדה"ר] וסופה גמ"ח [שקבר את משה], וא"כ מבואר דמי שהוא אוחז במדת גמ"ח הוי כמודה בהקב"ה ובתורתו, ולכן גדול זכותו שמשתלם לו בצמצום על כל פסיעה ופסיעה. . (שם)

6והחי יתן אל לבו. אמר ר׳ יונה. אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת [מאי טעמא והחי יתן אל לבו] כא ר"ל שלא יסיח דעתו ע"י ההלכה מענין האבל והמיתה ולשוב בתשובה, וע"ד שאסרו חז"ל ללמוד בת"ב דברים שאינם מענין אבילות, כדי שלא להסיח דעת מאבילות היום, ועל כן יתבאר טעם הדבר שאמרו בריש ברכות ג' ב' אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, [כגון צרכי קבורה והספד] והיינו משום דבדברי ענינים כאלה אין מסיחים דעת, וכמו בת"ב שמותר ללמוד בעניני היום, ופשוט הדבר דזה איירי בחוץ לד' אמותיו של המת, דאלו בתוך ד' אמותיו אסור משום לועג לרש, כמבואר בכ"מ בגמ' ובפוסקים. והנה בברכות ג' ב' איתא, א"ר יהושע בן לוי, אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, א"ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה, ואיכא דאמרי, א"ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא אפילו בדברי תורה וכש"כ מילי דעלמא, ע"כ. והדורש שלפנינו כנראה ס"ל כאיכא דאמרי, דכש"כ מילי דעלמא, דכיון דהטעם הוא משום היסח הדעת בודאי מילי דעלמא מסיחין דעת, וכמו דקיי"ל כזה בת"ב, דאסור להתעסק במילי דעלמא משום היסח הדעת. ורש"י בברכות שם פירש על מ"ש אבל מילי דעלמא לית לן בה משום דמילי דעלמא אין גנאי למחריש בה [כלומר, ולכן אין בזה משום לועג לרש כנגד המת], עכ"ל. ולפי"ז יש לכוין טעמי שתי הלשונות, דלישנא קמא ס"ל דטעם האיסור בכל עיקר דבר זה הוא משום לועג לרש, ולא משום היסח הדעת והחי יתן אל לבו, ולכן מכיון שבמילי דעלמא אין משום לועג לרש, לכן שרי, והאיכא דאמרי ס"ל דעיקר האיסור הוא משום היסח הדעת, ולכן ס"ל דכש"כ מילי דעלמא אסור, שהם עוד יותר מסיחים דעת מדברי תורה. והנה בתוס' שם איתא בזה"ל, ופסק רב אלפס משום רב האי, דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה, עכ"ל. מבואר שתפס עיקר כלישנא קמא ומשום לועג לרש, אבל כפי שבארנו דגם הדורש ממ"ר כאן אזיל בשיטת האיכא דאמרי והטעם הוא משום היסח הדעת, מתבאר ההכרח לפסוק כאיכא דאמרי דכש"כ מילי דעלמא אסור. וכל הפוסקים נגררו אחר הרי"ף, ולפי מש"כ צ"ע ותלמוד רב בזה. . (שם)

7והחי יתן אל לבו. [רבי זעירא נפסק בדבורו שדבר לפני מת, אמרו לו, מהו כן, אמר להו, הא עלמא דאתינן לתמן, הדא הוא דכתיב והחי יתן אל לבו] כב ור"ל ששם אל לבו תכלית האדם ופטירתו חלש ונתעלף, וזוהי הכונה והחי יתן אל לבו, ועיין בירושלמי ברכות פ"ג סוף הלכה א' הובא ענין זה בשנוי לשון קצת. . (מ"ר)