תורה תמימה על רות א:א

1ויהי בימי וגו׳. א"ר לוי, ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי שפוט השופטים כתיב בתריה ויהי רעב בארץ א כתבו המפרשים בטעם הוראה זו בלשון ויהי בימי, משום דכיון דמייחס הכתוב את הזמן לאנשים, אשר באמת אין הזמן שלהם, אלא הוה ליה לייחס המאורע למספר שנים ידועים וכמש"כ כזה כ"פ בתורה ובנביאים, אך מכיון דבאותו הזמן היתה עת צרה, ומאת הקב"ה לא תצאנה הרעות, כי הכל בסבת מעשה בני אדם, לכן יחסו הזמן לאנשים אשר הם אשמים בתוצאת הסבות, וכן הכא בא הרעב בסבות שונות שגרמו אנשים כפי שיתבאר בדרשות הבאות. ובזה א"ש מסקנת הגמ' שם אלא אמר רב אשי כל ויהי כו' ויהי בימי וכו' ע"ש. . (מגילה י׳ ב׳)

2ויהי בימי שפט וגו׳. כתיב (משלי י"ט) ונפש רמיה תרעב, על ידי שהיו מרמים להקב"ה בימי השופטים, מהם עובדים לעבודה זרה ומהם עובדים למקום, הרעיבן הקב"ה ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ב נראה דהלשון מרמים להקב"ה לאו דוקא הוא, אלא ר"ל שהיו מרמים להשופטים שהיו מוכיחים אותם בעבודת ה', והיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה' ובסתר עבדו לעבודת כוכבים, ועל שענין הרמאות היה בעבודת ה' נקט לשון קצר שהיו מרמים להקב"ה. גם י"ל דדריש רמיה מלשון רמה בים (שמות ט"ו) ונפש רמיה היא העוזבת את הדרך הישרה ללכת בדרכים עקלקלות גם כאן השליכו את ה' [עדה"כ ואותי השלכת אחרי גוך (מ"א י"ד ט')] ודבר קדשו לעבוד עבודה זרה. וטעם יחס העונש ברעבון לעון זה הוא ע"ד הכתוב (עמוס ח') לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע דבר ה', ומכיון שהם לא שמעו בקול הנביאים לשמוע דבר ה' לפיכך נענשו ברעבון. . (פתיחתא למ"ר)

3ויהי בימי שפט וגו׳. בשעה שחטאו ישראל בימי הנביאים אמר הקב"ה, לכלותן אי אפשר ג כדכתיב ולא געלתים לכלותם, וכן דרשו על הפסוק דפ' האזינו חצי אכלה בם, חצי כלים והם אינם כלים. , להחזירן למצרים אי אפשר ד כדכתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. וצ"ע ממה שכתוב בתוכחה (פ' תבא) והשיבך ה' מצרים וגו', וצ"ל דשאני הכא, דכל עיקר הכונה לא לאבדם רק לצרפן ולזככן, כמבואר בהמשך דרשה זו הריני מיסרן ומצרפן ברעבון, ולכן אי אפשר כאן להשיבם מצרימה, דשם ישתקעו בטומאה מבלי השב עוד, ואין זה תכלית הנרצה כאן, משא"כ התם בענין התוכחה הוי ענין ההשבה מעין השלכה בגדר היאוש. , להחליפם באומה אחרת איני יכול ה כמבואר בפסחים פ"ז ב' שנשבע הקב"ה על זה לאבות ולשבטים. , אלא הריני מיסרן ביסורים ומצרפם ברעבון, הדא הוא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ו נראה שלפי דרשה זו הוי הפירוש שפוט השופטים, היינו בשעה שאמר הקב"ה לשפט את השופטים ודורם, היתה תוצאת משפטם להביא רעב בארץ, וכמבואר בהדרשה, ודיוק הדרשה הזאת והדרשות הסמוכות הוא מדלא כתיב בימי השופטים וכתיב שפוט השופטים לכן דרשו מה שדרשו. . (שם)

4שפט השפטים. מהו שפוט השופטים, אמר ר׳ יוחנן, דור ששופט את שופטיו, השופט אומר לו טול קיסם מבין שיניך, משיב לו היא טול קורה מבין עיניך, השופט אומר לו כספך היה לסיגים משיב לו הוא סבאך מהול במים ז ר"ל שגם השופטים עצמם היו מקולקלים במעשיהם, וכשהיה מוכיח לאחד על עונו, היה להנשפט פתחון פה להוכיחו גם הוא, וממילא נתקלקלו מעשה הדור כולם, אחרי כי לא היו עוד מוכיחים שיתקבלו דבריהם, וזהו מה שאמר בדרשה הבאה אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט. והמשל מקיסם וקורה י"ל דהשופט אמר לו שמקור פרנסתו אינו נקי מגזל וכדומה שהמוסר הזה נוגע להאנשים העוסקים בעניני העולם ואמר להם השופט כי אי נקיון שלהם הוא רק כקיסם ר"ל מעט פסולת [וע' סנהדרין ז' ב' דרב אשי הוי מכניף וכו' כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא] והנשפט היה אומר לו טול קורה וכו' ר"ל כי הלא אתה הוא עין העדה ואתה הוא המדריך את הדור כעינים לאדם ובכל זאת יש קורה ר"ל עון גדול בין עיניך ר"ל נכשלת בעונות גדולות ואיך תוכל להיות עין העדה ושופט להדור. וענין המשל מתערובת הכסף והמשקה י"ל דמכוין למה שאמרו בדרשה דלעיל שהיו מרמים להשופטים שהיו מראים עצמם לפניהם כעובדי ה' ובסתר עבדו לעבודה זרה. והנה לפי"ז היו החיצוניות נאים ככסף וטהורים כמשקה נקי, אך הפנימיות היו סיגים ומהולים במים, והיה אומר לו השופט, כספך, היינו חיצוניותך, היה לסיגים, והשיב לו גם הוא במאמר כזה סבאך, היינו יינך היא חכמת התורה מהול במים, שאינה תורה תמימה בלי מגרעת – רק צפונה בחכמתם מרמה ותרמית. ואמנם כל עיקר דרשה זו בהכרח צ"ל דהוא ע"ד הרוב, אבל בודאי היו בין השופטים גם צדיקים, והראיה, שהרי בסמוך דריש שהיו אז שופטים ברק ודבורה, וכן אמרינן בגמ' (ב"ב צ"א א') דהשופט אבצן הנזכר בס' שופטים הוא בועז, והם הלא היו צדיקים גמורים. . (ב"ב ט"ו ב׳)

5שפט השפטים. כיצד הוא שפוט השופטים, היה אדם מישראל עובד עבודה זרה והיה הדיין מבקש לעשות בו דין והיה בא הוא ומלקה את הדיין ואומר לו מה שרצית לעשות לי אעשה לך, לפיכך אוי לדור ששפטו את שופטיהם וששופטיו צריכים להשפט ח דרשה זו היא מעין דרשה הקודמת בשנוי לשון וענין קצת, וע' מש"כ שם. . (פתיחתא למ"ר)

6שפט השפטים. מי היו השופטים, רב אמר, ברק ודבורה היו, ורבי יהושע בן לוי אומר שמגר ואהוד היו ט הלשון שפוט השופטים משמע ליה שהיו שני שופטים שופטים ביחד, ולכן דריש שהם ברק ודבורה שמצינו שהשתתפו במלחמה ובשירה, וקרוב לומר שהשתתפו גם במשפט. וריב"ל ס"ל דהשופטים היו שמגר ואהוד, והיינו בסוף ימיו של אהוד שפט גם שמגר כמש"כ (שופטים ס"פ ג') ואחריו שמגר בן ענת וגו' ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת דמשמע שבחיי אהוד שפט שמגר. וצ"ל דבין לרב ובין לריב"ל משמע להו דהיו אז אלו השופטים משום שבחייהם כתיב שהוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני ה' ולא כן היה בשאר שופטים, ועל כי כאן כתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ דמבואר שזה בא על חטא הדור, לכן דרשו שהיו אז אלה השופטים. והנה אע"פ דמבואר בדרשה דלעיל דגם השופטים עצמם היו מקולקלים אז, ואלו החשובים כאן היו צדיקים גמורים, אך כבר כתבנו לעיל סוף אות ז' דשם נאמר רק על הרוב ובדרך כלל, אבל בפרט היו יוצאים מן הכלל. ומה דלא ניחא ליה לריב"ל בדעתי' דרב דברק ודבורה היו, י"ל פשוט דס"ל דאשה פסולה לדון, ולכן לא שייך שהיתה שופטת ביחד עם ברק, ואע"פ דכתיב בה והיא שופטה את ישראל, פירושו כמש"כ תוס' בנדה נ' א' שהיתה רק מלמדת הדינים ולא ששפטה, ורב ס"ל דאשה כשרה לדון, והלשון והיא שופטה כפשטי', וענין מחלוקת דין זה מבואר בנדה שם ובתוס'. והנה במ"ר כאן איתא עוד דעה שלישית דג' שופטים היו, [דשפוט אחד השופטים שנים הרי שלשה] ברק, דבורה ויעל אשת חבר הקיני, אבל מכיון דשני החכמים שהבאנו קיימא בחדא שיטתא דשנים היו לכן קבענו כדעתם, וגם בכלל קשה דעת אותו הדורש איפה נמצא רמז דיעל היתה שופטת, [ואולי משום שכתוב בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות (שופטים ה' ו') משמע קצת שגם יעל היתה שופטת] וצ"ע. . (מ"ר)

7וילך איש. תניא, בא וראה כמה חיבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל, להלן כתיב (עזרא ב׳) וישובו לירושלים כל הקהל וגו׳ סוסיהם גמליהם ופרדיהם, ברם הכא וילך איש – יחידי י ור"ל שם איירי שהלכו לירושלים ייחס הכתוב אפילו את ממונם, משא"כ הכא שיצאו מא"י לא ייחס הכתוב יציאתו בפרט אלא כתב רק בערך המוכרח לכתוב לתכלית ספור הענין. . (שם)

8וילך איש וגו׳. יובא בסמוך בריש פסוק ג׳ בדרשה וימת אלימלך.

9בשדי מואב. אמר ר׳ לוי, כל מקום שאתה מוצא שדה – היא עיר, כמש"נ (מ"א ב׳) ענתות לך על שדך יא ר"ל שאמר המלך לאביתר הכהן שילך לעיר ענתות על שדהו, וידוע דכהנים אין להם שדות [ושדה מגרש שלהם אין מכונה שדה סתם], אלא דעיר מכונה גם בשם שדה. ומה שראה לדרוש כן כאן, הוא משום דקשה ליה הלשון לגור בשדי מואב, איך אפשר לגור בשדה, ולכן דריש שהכונה בעיר מואב. . (שם)

10הוא ואשתו וגו'. הוא ואשתו ושני בניו – הוא עיקר ואשתו טפלה לו ובניו טפלין להם יב דייק יתור הלשון הוא, ודריש שבא לרמז למה נענש הוא תחלה, והא קיי"ל בקללה מתחילין מן הקטן, אלא מפני שהוא היה העיקר במעשה היציאה מא"י לחו"ל, ואחריו נגררו בני ביתו, ולולא יצא הוא לא היו יוצאין גם הם. ובכ"ז לא נענשו רק אלימלך ובניו ונעמי לא נענשה מפני שהיתה נעימה במעשי' כדלקמן בדרשה הבאה. . (שם)