תוספתא כפשוטה על בבא בתרא א:א

11. לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו וכו'. וכ"ה ("בור") בד ובמשנתנו פ"ב מ"א, וכ"ה בחי' הרשב"א י"ט א', ד"ה ת"ש, בשם התוספתא. ובכי"ע בטעות: לא יחפור אדם באר 1 עיין להלן הערה 2. וכו' לבורו וכו'. והוא ט"ס, ו"לבאר" יש דין אחר, עיין בתשה"ג שערי צדק שער א' מח"ד סי' ט"ו (ל"א ע"א), שו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' תרפ"ט ובמלא"ש למשנתנו.

21-2. מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. וכ"ה במשנתנו פ"ב מ"א. ופירשוה בבבלי י"ז ב': מכותלו של בורו של חבירו, ואף הראשון הרחיק ג' טפחים ממיצר שדהו, ועכשיו המרחק הוא ששה טפחים. ועיין מ"ש להלן בסמוך על "וסד בסיד".

32-4. ר' יהודה או' בסלע הבא בידו, זה חופר בארו מיכן, וזה חופר בארו מיכן, זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד. וכ"ה ("בארו") 2 והיא טעות, עיין מ"ש לעיל שורה 1, בשם תשה"ג ועוד. גם בד. אבל בכי"ע לנכון: בורו וכו' בורו. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א הנ"ל. וכ"ה בבבלי י"ז ב', 3 בהוצ' שלנו נשמט שמו של ר' יהודה בטעות, וישנו להלן שם י"ט א', ובכי"י כאן, עיין דק"ס, עמ' 85, הערה ט'. י"ט א'. וכס"ז לר' יהודה גם להלן פ"ו הכ"ג. והגירסא "בידו" היא גם בד, ולהלן פ"ו הכ"ג ברשב"ם ק"א א'. אבל בכי"ע כאן ובמקבילות ובכל הנוסחאות להלן פ"ו: בידים . ופירשו רבותינו הראשונים שסלע הבא בידים, הוא סלע רך שמתפורר כשחופרים בו. 4 בערוך ערך סלע: סלע מרופף שאין צריך כלי ברזל לחצוב בו, אלא אדם בידים חופר בו. ועיין להלן פ"ו הכ"ג ומש"ש. ושמא הכוונה לסלע מלאכותי (הבא בידים), שחבר וגיבש אבנים קטנים ועשה מהם סלע, והוא מתכתש כשחופרים סביבו. והנה במשנתנו הנ"ל הנוסחאות אינן ברורות בעניין "וסד בסיד" בסיפא (בעניין גפת וזבל), עיין במלא"ש כאן ומה שהאריך בזה מו"ר הרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 411 ואילך, ועיין בירושלמי ברפ"ב, ומ"ש מהרי"ן הנ"ל. והנכון הוא בירושלמי כיר"ז, עיין מש"ש בפירושי במקומו. ובבבלי י"ט א': איבעיא להו וסד בסיד תנן, או דילמא או סיד בסיד תנן. ונחלקו הראשונים אם יש כאן שאלה של גירסא, או שאלה של פירוש. ואף מפשיטות הגמרא אין לעמוד על הפירוש הנכון. ובריטב"א י"ט א' שם: יש מפרשים דודאי רבנן דבי מדרשא בקיאי בגירסא דמתניתין, דבכי הא דתלי עיקר דינא (כלומר, אם צריך שניהם, או אחד מהם) לא היו שוכחין הגירסא כל בני הישיבה, אלא דקים להו דגרסינן וסד בסיד, אלא פירוש דוא"ו קמיבעיא להו, ולפי שיטה זו יש להם לומר דודאי בסיפא נמי גרסינן וסד, דאי בסיפא גרסינן או סד, פשיטא דברישא היינו וסד, מדלא קתני או כמו בסיפא, אלא בתרוויהו גרסינן וסד, וכ"ה בתוספתא. והא דפשיטא ליה השתא דבסיפא או סד בעי למימר, היינו משום דסברא הוא, דלהבלא בחד מינייהו סגי, אבל רישא דמשום מתונא מספקא להו. ועיין גם בתוספות י"ז א', ד"ה וסד. וכן בחי' הרשב"א שם מביא פירוש זה, ומכריע שהוא עיקר, ומסיים: והכי תני להו בתוספתא. ואח"כ, ד"ה ת"ש, מעתיק את כל הבבא, ומוכיח ממנה שר' יהודה דבוק לרישא ומוסיף עליה, וממילא מובן שסלע הבא בידים שאני. ושניהם שאבו מן הרמב"ן שם י"ט א', שפירש כן, וכתב: ש"מ דתרוייהו "וסד" גרסינן וכו', ומסתמא סיפא הוא דקתני "או", שאינו היזק גדול כי ההיא דרישא, ומסברא הוא דנפקא לן, 5 כלומר, שהכוונה היא: או, אבל לא גרסו כן במפורש. והכי איתא (כלומר "וסד") בנוסחי עתיקי, ובתוספתא נמי קתני בכולהו (כלומר, בכל הבבות כאן) וסד בסיד, אלא שרבינו הגדול (כלומר, הרי"ף) כתב בהלכות בסיפא "או". ועיין במבוא לנוה"מ הנ"ל.