תוספתא כפשוטה על בבא בתרא י:ד

112-13. האחין שהניח להן אביהן נכסים ועמדו והשביחום, השביחו לאמצע. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה בבא זו, וכן הסיפא שלהלן. ובמשנתנו פ"ט מ"ג: הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. ומן הלשון בתוספתא מוכח שאין הבדל בין גדולים וגדולים לבין גדולים וקטנים. והראב"ד בתמים דעים סי' נ"ח הנ"ל דייק כן גם מן הרישא, והסיק שאין הבדל בכך. אבל מדבריו ב"כתוב שם" 12 "הסגלה" של רמ"ז חסידה, חי"א עמ' 31. לב"מ חילק בין גדולים לקטנים, וכתב שדווקא באחים גדולים וקטנים השביחו לאמצע, אבל לא בגדולים וגדולים. וכן בחי' הרשב"א ב"מ מ' ב': ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפ' מי שמת נראה דמתני' דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע, משום דקטנים נינהו, ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני ב"ד. ועיי"ש ברשב"א שכתב שהרי"ף חולק. ועיין או"ז ב"ק פ"א סי' נ'-נ"ב.

213-14. ולא עוד אלא אפי' הניח להן אביהן פסל, או קרדום, והשביחו, השביחו לאמצע. וכע"ז בד, אלא ששם "ספל" (במקום "פסל"). ובכי"ע חסרה גם כל בבא זו. ובירושלמי פ"ט ה"ג, ט"ז ע"ד: רב אמר אפילו סל אפילו קורדום. תני ר' חייה אפילו מחט, אפילו מוקף צמיד פתיל. 13 מליצה במקום כלי חרס, כפירוש בעל ח"ד. ועיין מ"ש להלן בפנים. ולפי פשוטו פירושו שאפילו הניח להם אביהם דבר מועט, 14 עיין ב"ר פע"ד, י', עמ' 867, וברש"י ע"ז ג' א', ד"ה שלא. אבל בבבלי קמ"ד א' אין לפרש כן, עיי"ש. והאחים גלגלו בו והפכו אותו לדבר של ממש השביחו לאמצע. והחילוק בין שבחו נכסים מחמת עצמן לבין ששבחו נכסים מחמת נכסים 15 עיין חו"מ ריש סי' רפ"ז (ע"פ הרמב"ם) ובבאור הגר"א שם ס"ק ב'. אבל שאר המפרשים חולקים על פירוש הר"מ, ואף הר"מ בפיה"מ למשנתנו פירש כשאר המפרשים. (בבלי קמ"ג ב') לא נזכר בירושלמי. ברם כל הפיסקא חשודה בעיני, ואפשר מאד שהנכון הוא בכי"ע, שחסרה שם גם הרישא, ואין כאן השמטה ע"י הדומות, אלא הוספה ע"פ הירושלמי, כלעיל פ"ט סה"ה שורה 16. וכל הראשונים שדנו על הבדל בין גדולים וקטנים לבין גדולים וגדולים לא הביאו את התוספתא כאן. 16 ומן הרישא כאן אין כל כך ראייה מפני שהיא נסמכה למשנתנו, ועיקר החידוש שם שהוא הדין באחים בני בנים, ולא נכנסו כלל לחילוק בין גדולים וקטנים לבין גדולים וגדולים. אבל כאן הרי הברייתא שלנו היא לשון משנתנו ממש, ולא הזכירה "קטנים", ואף הראב"ד שהזכיר את הרישא כאן לא הזכיר את הבבא שלנו שהיא מפורשת יותר. ובכל אופן בבא זו הובאה בירושלמי בשם רב. והנה המלה "פסל" נראית מקורית, ובירושלמי: "סל", ובכיר"ז שם: "של", ובד כאן: ספל, וכיר"ז מוכיח שהיתה כאן מלה שלא הבינו אותה. ונראה שהגי' שלפנינו נכונה, ובירושלמי צ"ל: [פ]סל, או [פ]של, והכוונה היא למלה היונית: πάσσαλος, קולב, והרי הקולב היה משמש אצלם כדוגמא לדבר מועט. ולוקיאנוס הלץ (בן סוריא, ובן זמנם של התנאים האחרונים) כותב: 17 Judicium Vocalium 9. כמו שאומר הפתגם: πάσσαλόν μοι καταλιπεῖν, כלומר מבלי להניח לי קולב. ועיין במלונות היווניים ערך πάσσαλος. והירושלמי תפס מתחילה "עירניה", והיינו שומירה הקבועה בקרקע, ואח"כ קולב וקורדום, ואח"כ "מוקף צמיד פתיל". ושמא אף דוגמא זו לקוחה מפי ההמון שהיה רגיל להשתמש (ועוד בימינו נהג כן במזרח אירופה) במונחי הלכה שהיו ידועים להם. וצ"ע.

314-15. האחין שנטל אחד מהן מאתים זוז, והלך ללמוד תורה וכו'. בבלי קמ"ד ב', עיי"ש במפרשים. ובס' הנר שם, 308 ע"ב: תנו רבנן בתוספתא וכו', והעתיק את לשון התוספתא.

415. אילו הייתי כאן הייתי וכו'. וכ"ה בד' ובס' הנר הנ"ל. ובכי"ע בטעות: אילו הייתי בן חורין וכו' בן חורין הייתה ניזון וכו'.

516-17. מטיל לעצמך. צ"ל: משל עצמך, כבד, בכי"ע ובס' הנר. ובס' הנר הנ"ל מוסיף: ס"א יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות וכו', כלשון הברייתא שבבבלי. ודרך הרב הזה כשהוא פותח "ת"ר בתוספתא" הוא מעתיק את לשון הברייתא שבבבלי (אלא שמציין את מקורה שהוא בתוספתא). וקרוב מאד בעיני שגם כאן היה בבבלי כלשון התוספתא, ובסוף העתיק את הלשון שבספרים אחרים שבבבלי.