תוספתא כפשוטה על בבא בתרא יא:יג

1האומ' עשו טבי עבדי בן חורין וכו'. כל הברייתא ברמב"ן כתובות פ"ה ב', ד"ה שודא, רא"ה שם, ד"ה ההוא, מאירי שם, עמ' 380, ר"ן שם פ"ט סי' של"ה, שיטה להר"ן שם, עמ' קצ"ד, רשב"א וריטב"א כאן קע"ג א', מ"מ פי"א מה' זכיה ומתנה ה"ב, נ"י כאן פ"י סי' תתקנ"ו.

254. והיו שם שני טבי. וכ"ה בכי"ע. ובד: שני טבין . וכן ברמב"ן הנ"ל: אם היו שניהם טבים. וכן במאירי ובשיטה להר"ן הנ"ל: והיו שם שני טביין (בר"ן: טביים). ולפי גירסא זו אף בשם אדם שהוא כשם חיה אפשר להשתמש בו במספר רבים. ובשאר הראשונים הגירסא כלפנינו וכי"ע. אבל גם בבבלי כתובות פ"ה ב' (בכתי"י ובראשונים): אתו שני טוביים , עיין בהוצ' יד הרב הרצוג, בשנו"ס ובהערה 46 שם.

354-55. אין דורשין אותו לשון הדיוט, לומר לזה היה אוהב, ולזה לא היה אוהב וכו'. כלומר אף שבנוסח של שטרות אנו דורשים לשון הדיוט, 53 עיין מ"ש לעיל ח"ו (כתובות), עמ' 245–250. אין אנו אומרים: ילמד סתום מן הפתוח, ואם כבר נתן מתנות לאחד מהם, והוא אוהבו, צריך לשחרר את טבי הידוע לנו, האהוב, אלא שניהם ישוחררו מספק. ועל עצם ההלכה, עיין להלן בסמוך. ולעיל ב"ק פי"א ה"ג: האומר תנו מאתים דינר וכו' יתנו לביה"כ הרגיל בו. ושם הוא דין מיוחד שאף הוא בעצמו חייב לנהוג כן, עיין לעיל מגילה פ"ב הי"ג, ומש"ש בתוכ"פ, עמ' 1155.

455-57. האומר תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון, והיו שם שני יוסף בן שמעון, אין דורשין לשון הדיוט וכו'. וכ"ה ("תנו"), גם בד ובכי"ע ובמאירי כתובות הנ"ל, אבל ברמב"ן גרס: יש מאתים וכו'. והקשו הראשונים על הברייתות שלנו שהן מתנגדות לבבלי כתובות (פ"ה ב') שאמרו שם: שניהם קרובים וכו', שודא דדייני. 54 ועיין בירושלמי שם פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד, וה"ה, ל"ד ע"א. וברא"ה הנ"ל הסיק שאפשר שהתוספתא "משבשתא", מדלא מייתינן לה בגמרא דילן. וכן נוטים דברי הרשב"א כאן. וברמב"ן הנ"ל תירץ את הרישא כאן ששחרור שאני, "ואיכא למימר כיון דקי"ל המשחרר עבדו עושה בעשה 55 בבלי ברכות מ"ז ב' ומקבילות. ועיין ירושלמי יבמות פי"א ה"ו, י"ב ע"א, כתובות ספ"ג, כ"ח ע"א (ומקבילה בשבועות פ"ה בסופו, ל"ו ע"ג). וכו' לא מחזקינן להאי גברא דמשחרר לעבדו, אא"כ פדו עצמן בכסף של אחרים", וכן מביא במאירי הנ"ל בשם "יש מתרצין". ואשר לבבא שלנו כאן כתב הרמב"ן הנ"ל: וסיפא לאו דאמר תנו מנה לפלוני , אלא שאמר יש לפלוני בידי, 56 והוא כמו שהעתיק בשם התוספתא: וכן האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון. כלומר פקדון, או לויתי ממנו וכו', כיון דעבד אינש דמוזיף אפילו מאינש דלא גיס ביה, לא אמרינן הכי, אבל במתנה ודאי למאן דרחים וגיס ביה יהיב ליה. 57 עיין בבלי כתובות פ"ה ב'. והנה גירסת הרמב"ן: יש מאתים דינרים ליוסף בן שמעון וכו', היא מגומגמת מאד. ואעפ"י שכל הראשונים הנ"ל 58 במ"מ בד"ק, אבל בד"ו כבר מתוקן: תנו. ובר"ן בד"ק ובד"ו: יש . ובנ"י נשמטה המלה "יש" בטעות, שהרי מעתיק בשם הריטב"א, ושם הגירסא: יש מאתים וכו'. (חוץ מן המאירי) מעתיקים בשם התוספתא: יש מאתים דינרין יוסף בן שמעון וכו', קרוב לוודאי הוא שהעתיקו ע"פ הרמב"ן. וכנראה שגם לפני הרמב"ן היתה הגירסא בתוספתא כלפנינו, אלא שהכניס כאן פירוש. וכן במאירי הנ"ל שהעתיק שם את דברי הרמב"ן כותב: וסיפא בתנו מאתים זוז, לאו תנו דווקא אלא יש מאתים לפלני בידי וכו'. וכן פירשו גם הרב המגיד והר"ן. ובש"ך סי' רנ"ג ס"ק ל"ט השיג עליהם, אבל כבר סתר את דבריו במחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' ל"ח. 59 אלא שהעתיק מן הר"ן ומ"מ: תנו, ולא ראה את הדפוסים הראשונים. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ולעיל ב"ק פי"א. ובמאירי שם כתב שהתוספתא היא בשיטת רב בשני שטרות 60 וכן תירץ הש"ך שהבאנו בפנים. (כתובות צ"ד ב'), ואין הלכה כן, ויש מחלקים בין כל נכסי (כלומר, שבבבלי) למאתים זוז, ואין נראה כן. ולפי פשוטו חולקת הברייתא על הבבלי כרשב"א, רא"ה ומאירי הנ"ל. וכן יוצא מן הסיפא להלן, עיין מ"ש בסמוך.

557-58. יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב, שניהם נותנין בשוה. וכ"ה בריטב"א הנ"ל. 61 כנראה שגם בריטב"א צ"ל: עליו, כמו שמביא בנ"י בשמו. ובחי' הרשב"א ובנ"י: עליו , כלומר, על הנותן. וכן פירש בעל ח"ד בשם בנו ה"ר יצחק, ומדברים במקבלי מתנה, ודינם כיורשים, כמפורש לעיל פ"ט ה"ו (ועיי"ש ה"ח), 62 ואף שם בכל הנוסחאות: יצאת עליהן וכו'. אבל במקבילה בבבלי קל"ח א': עליו . והיא היא, והכוונה בתוספתא שיצאו עליהם, על המקבלים, שטר חוב מכח הנותן. ועיין מה שכתבתי שם בהערה 16. וכל שאר הפירושים שנאמרו בבבא זו הם דוחקי דוחקים. ועיין בשירי מנחה כאן, ד"ה יצאת, שראה שמן הסיפא כאן מוכח שמדברים במתנה. ומ"ש להלן שם לתרץ שיטת שאר הראשונים הוא תמוה, עיין בח"ד.

658-60. הוציא אחד מהן שטר על חבירו שחיב לו, לא יאמר לו (שלי היא) שלי היא שאבד ממני, אלא כל שהשטר בידו, גובה. במשנתנו (פ"י מ"ז): אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. ועיין בפי' ר"ג שם קע"ב ב'. ופי' בח"ד שהברייתא שלנו חולקת, וכמו שאמרו בבבלי קע"ג א': דתניא כשם שמוציאין הן שטר חוב על אחרים, כך מוציאין זה על זה. ואמרו בבבלי שם, שתנא זה סובר שאין כותבין שטר ללוה אם אין המלוה עמו, 63 וחולק על משנתנו פ"י מ"ג, וסובר שלפעמים אדם אינו רוצה להשביע את עצמו (בבלי קע"ד א'. סנהדרין כ"ט ב'), עיין סמ"ע חו"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ה. והואיל והיו שניהם במעמד אחד, ולא הקפידו זה על זה לכתוב סימן, אף אנן לא חיישינן, עיין בפי' הרשב"ם ובפי' ר"ג שם. ועיין או"ש פכ"ד מה' מלוה ולוה ה"ח. והמלים שהקפתי חסרות בד ובכי"ע ולא השמטתי את המוקף מתוך הפנים, מפני הספק שהכוונה היא שלא יאמר שלי הוא השטר, ואתה לוית ממני והחזרתי לך את השטר (כפירוש הרשב"ם במשנתנו) ואינני חייב לך כלום, או שטוען: שלי הוא שאבד ממני, ולא זו בלבד שאינני חייב לך, אלא שאתה חייב לי, כפירוש ר"ג.

760-61. נמצא לאחד בין שטרותיו, שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין. פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ז. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

861. וכשהוא גובה, אינו גובה אלא מדעת הלוה. עיין במפרשים שנדחקו מאד, וקשה להכניס את הפירושים לבבא זו. ואף להלן בסמוך הגיהו בח"ד ובמנ"ב נגד כל הנוסחאות. והנה כבר הראינו בכ"מ שהפיסקאות ממשנתנו בתוספתא אינן מגוף התוספתא ונוספו מעורך מאוחר, ובפנים שונות, וגרמו קושיים למפרשים, 64 עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 663 ואילך. והוא הדין בבבלי ובירושלמי, ומהן פיסקאות ישנות ומהן חדשות, עיין מ"ש מו"ר הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 908 ואילך, וכמה מן הפיסקאות הן שלא במקומן, עיי"ש עמ' 916 ואילך. ובעיקר הדבר מצוי בירושלמי, עיי"ש עמ' 932–946. ולפיכך אין כאן הגהה אם נפרש שהפיסקא ממשנתנו מסתיימת ברישא כאן נמצא "לאחד בין שטרותיו" וכו'. אבל כאן הכוונה לסיפא: המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. וכל הפיסקאות שלהלן כאן הן מיותרות וגם שלא במקומן. ולפ"ז הכוונה כאן: וכשהוא גובה אינה גובה אלא מדעת הלוה, כלומר, אע"פ שהמלוה התנה שיכול לגבות ממי שירצה, כלומר גם מן הערב תחלה, אבל אינו גובה ממנו אלא מדעת הלוה, עיין בתוספות קע"ג ב', ד"ה חסורי.