תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:טו

156-57. אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו וכו'. רי"ף פ"ג סוף סי' תשנ"ז, עיטור, מודעא, הוצ' רמא"י נ"ב ע"ד, או"ז סי' ל"ז, ה' ע"ד, חי' הרשב"א ס' א', ד"ה אבל, פי' קדמון למס' ב"ב (על הרי"ף) ספ"ג, עמ' צ"ד, חי' הר"ן שם, עמ' 229 (בשם העיטור), רא"ש פ"ג סוף סי' ע"ו, אגודה סי' ק"ז, ל"ז ע"ג, שו"ת הריב"ש סוף סי' ת"ט. ופסקה הר"מ בפ"ה מה' שכנים ה"ז, ובחו"מ סי' קנ"ד סעיף ג'. ועיין במ"מ ובכ"מ על הר"מ הנ"ל. ובמאירי ס' א', עמ' 321: ובתוספתא שנינו וכו', אבל החנות אין אדם פותחו שהרי הוא עומד לשם בתמידות כל היום, ולשון התוספתא לא יפתח אדם חנות כנגד חברו, ואפילו רשות הרבים מפסיק בנתים. והסיום אינו מן התוספתא.

258-59. כשם שבני חצר יכולין למחו' זה ע"י זה בחצר של שותפין וכו'. ירושלמי פ"ג ה"י, י"ד ע"ב. ובשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קי"א: הברייתא דקמייתי בירושלמי ואיתא נמי בתוספתא דב"ב דקתני כשם שבני חצר יכולין לעכב זה על זה, כך בני המבוי מעכבין זה על זה וכו'. ומתוך הירושלמי מוכח שהכוונה כאן לפתח כנגד פתח, שאף במבוי יכולים בני מבוי למחות שלא יפתחו פתח כנגד פתח, ואין דינו כרה"ר שבמשנתנו בפ"ג מ"ז, עיי"ש שחילקו בנתינת רשות. ולעיל שם מפורש: הן דתימר מותר במבוי, הן דתימר אסור בחצר השותפין. וכבר חילקו רבותינו בין מבוי מפולש שדינו כרה"ר לבין מבוי שאינו מפולש שדינו כרה"י ובדומה לכך, עיין מ"ש לעיל שורה 55–56, ד"ה ובירושלמי פ"ג. ולפי זה אין ברייתא זו עניינה כלל לברייתות שבבבלי כ"א א', כ"א ב'.

359-60. כיצד, בנה מרחץ בצד מרחצו של חברו וכו'. בכי"ע חסרה המלה "כיצד", ואף לפנינו אין "כיצד" מוכיח כלל שהוא מפרש את הרישא, עיין מה שהאריך מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1032–1039, על "כיצד" שבמשנה ושבתוספתא. והברייתא שלפנינו הובאה בבבלי כ"א ב'. ואף משם מוכח שאינה עניין לרישא.

462-63. היו מימיו עוברין דרך גגו של חברו, ועמד והפסיקן, יכול לעכב על ידו, עד שיודיע באיזה מקום הוא מוליכן. בבבלי נ"ט א': אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חברו, ובא בעל הגג לסותמו, בעל החצר מעכב עליו, דאמר ליה כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למישדא ביה מיא, לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. ובר"מ פ"ח מה' שכנים ה"ה: רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה ולהחזירו בצד אחר וכו', אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הם באים אצלו מכל מקום. והעיר בח"ד שמקורו מכאן, שהרי מפורש לפנינו: עד שיודיע באיזה מקום הוא מוליכן, כלומר, אם בא לעקור את הצינור בעל החצר מעכב על ידו עד שהוא מודיע לו שאינו עוקר את הצינור לגמרי אלא מוליכן לצד אחר. ועיין בחו"מ סי' קנ"ג סעיף ז' ואילך.

563-64. היתה דרך הרבי', או נהר, עוברת בתוך, ועמ' וגדרו, והעבירו בתוך שדה חברו, אין יכול למחות וכו'. בכי"ע: עוברת בתוך שדהו וכו'. ונראה שביחס לדרך מדברים בהווה, והיינו שהרבים נהגו לעבור בדרך שדהו בבקעה בימות החמה שנעקרה התבואה מתוכה, והבעלים לא מיחו בב"ד, והחזיקו הרבים בדרך גם בימות הגשמים בשעה שהיתה השדה זרועה, ואף גדולי ישראל לא נזהרו בכך, 47 כבבלי עירובין נ"ג א', איכ"ר פ"א, הוצ' בובר כ"ח סע"א, ועיי"ש הערה קנ"ח, מס' דא"ר פ"ו. הרי מותר לו לבעלים לגדור את הדרך הכבושה, ואם גדר את הדרך בתוך שדהו, וממילא הפנה אותה לתוך שדה חברו, וחברו טוען שגרמא בניזקין אסור (כבבלי כ"ב סע"ב), הרי מותר לו לומר לחברו, עשה בשלך כמו שעשיתי בשלי, ואף אתה גדור לך שדך. ואשר לנהר, נראה שהכוונה שעשה גדר בתוך אגן הנהר שבתחילת שדהו, וע"י כך נכנס הנהר לשדה חבירו שהיתה נמוכה משדהו, ואין כאן אלא גרמא, ואינו דומה להלכה שבירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג (ראה אמת המים שוטפת וכו'). ועיין מ"ש לעיל ח"ו, יבמות, עמ' 26.

665-66. ר' יהוד' או' הרבים שבררו דרך לעצמן, מה שבררו בררו. בבבלי ק' א', עירובין צ"ד א': ר' יהודה בשם ר' אליעזר וכו'. ואף שלפנינו לא נזכר "ר' אליעזר" הרי ר' יהודה שנה את משנת ר' אליעזר, עיין להלן זבחים ספ"ב ובבלי מנחות י"ח א'. ולעצם העניין נראה שר' אליעזר סובר שהרבים שהחזיקו בדרך, אעפ"י שהחזיקו שלא כדין אין רשות להעבירם, כמ"ד שאין הלכה כר' אליעזר (עיין בפירוש ר"ג בב"ב), וכמו שרצו לפרש בעירובין צ"ד א'. והוא חולק על הת"ק כאן, ואין לו לבעלים רשות לגדור את הדרך.