תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:יד

152-53. איזו היא חלון הצורי, כל שראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה, דברי רבי מאיר, ובלבד שיהא לה מלבין, או צורת פתח. במשנתנו פ"ג מ"ו: חלון המצרית אין לה חזקה, ולצורית יש לה חזקה. איזו היא חלון מצרית, כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן, אעפ"י שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"א מעתיק את כל הברייתא כגירסא שלפנינו בלי שום פירושים. אבל בחי' הרשב"א נ"ח ב', ד"ה חלון, מעתיק את כל משנתנו הנ"ל, ומפרש: מיהא דר' יהודה משמע, דצורי אפי' אין לה מלבן יש לה חזקה לכולי עלמא, דאי ת"ק ביש להן מלבן קאמר, לא הוה ליה למימר אלא ר' יהודה [אומר] אפילו מצרי יש לו חזקה, דהא כולהו בשיש לו מלבן עסוקים וכו', אבל בתוספת' משמע דת"ק נמי, דהיינו ר' מאיר, דסתם מתני' ר' מאיר, בשיש לה מלבן קאמר, דתניא התם אי זהו חלון הצורית כל שראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה דברי ר' מאיר, ובלבד שתהא לו מלבן או צורת פתח. ושמא לר' 44 כ"ה בשטמ"ק, ולפנינו בחי' הרשב"א: ושמ' ר'. יהודה, המצרי אין לו חזקה אע"פ שיש לו צורת פתח עד שיהא לה מלבן, אבל הצורי בין במלבן בין בצורת פתח, אבל מכל מקום או מלבן, או צורת פתח בעי, הא לאו הכי אפי' הצורי אין לה חזקה. וממשיך רבינו: מלבן. פי' הראב"ד ז"ל כמו מזוזה, ולפי פירושו לא ידעתי מה בין צורת פתח למלבן, ושמא מלבן שעושה לו כמין מזוזה, וצורת פתח אינו צריך, אלא שחותר בכותל ומשוה את הצדדין. ולפי פירוש הרשב"ם במלבן פירש: צורת פתח שיש לה משקוף מלמעלה ומן הצדדין, אבל אין לה סף מלמטה, וכעניין שאמרו (בבלי עירובין י"א ב') בצורת פתח בעלמא, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ועיין מ"ש להלן שם נ"ט א', ד"ה אמר שמואל. והתוספתא הובאה גם בחי' הריטב"א ובחי' הר"ן שם, עמ' 220, ובנ"י פ"ג סי' תשנ"ד, ופירשו ע"פ הרשב"א הנ"ל. ולעצם העניין (מהות החזקה ופרטיה) יש כאן מחלוקת הראשונים, ועיין בחו"מ סי' קנ"ד סעיף י'-י"א, ובנו"כ שם.

253-54. וכן היה ר' מאיר אומר לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חברו וכו'. חי' הרמב"ן הנ"ל, ופירש "על גבי" מלמעלן, עיי"ש. ובמרדכי פ"א סי' תע"א: ואני מצאתי בתוספתא דר' מאיר אמ' לא יפת' אדם פתח ע"ג פתח חבירו, פי' כנגד פתחו של חבירו. ועיי"ש מ"ש להלן, ד"ה וחכמים מתירין.

355. פתח על גבי חלונו של חברו,וחלון על גבי פתחו של חברו. וכ"ה בחי' הרמב"ן הנ"ל. אבל במרדכי הנ"ל (בכל הדפוסים הישנים): אבל יפתח חלון ע"ג פתח ופתח ע"ג חלון. ובהגהות הב"ח מחק את המלים "אבל יפתח", ושמא עשה כן לא מן הסברא גרידא אלא ע"פ כ"י.

455-56. וחכמים מתירין, ובלבד שירחיק ארבע אמות. וכ"ה ברמב"ן ובמרדכי הנ"ל ובטחו"מ סי' קנ"ד (בד"ח ק' ע"ב). וכתב במרדכי שם: ופי' מורי דהא דסגי ליה בד' אמות היינו כשהוא בונה בתוך שלו ד' אמות, אבל כשבונה על המיצר שייך היזק ראייה אפי' בהרחקה טובא וכו', ועיין מש"ש בשם רב צמח גאון. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ופירש הרשב"ם (ס' א'): לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפילו היכא דיש לו חזקה. חלון כנגד חלון. אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה, וטעם משום צניעות וכו'. וכן משמע לכאורה מלשון הבבלי שם: שאין פתחי אהליהן מכוונין זה לזה. וברשב"ם שם: ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי וכו'. אבל בחי' הרשב"א שם: [ולולי] שאמר הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות דרך פתחו של חבירו כלל. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"א הנ"ל מסיק על תוספתא זו: ולא נתברר אם הרחקה זו מזה כנגד זה, או היא מלמעלן, וכדקתני על גבי, וכעין ששנינו (פ"ב מ"ד) החלונות מלמעלן ד' אמות. ועיין בשו"ע חו"מ סי' קנ"ד סעיף ג' ובבאור הגר"א שם ס"ק כ"ה. ועיין מ"ש לעיל בשם המרדכי. ובירושלמי פ"ג ה"י, י"ד ע"ב: הכא את מר פתח כנגד פתח מותר, והכא את מר פתח כנגד פתח אסור וכו'. ובחי' הרמב"ן כאן י"ח סע"ב, ובחי' הרשב"א שם י"ח רע"א, הביאו בשם שו"ת הראב"ד: הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר, פי' בתוספתא, והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור וכו'. ופירש במה"פ במקומו שהכוונה לתוספתא כאן, אבל אין שום הוכחה שרבותינו פירשו שהכוונה לבבא שלנו בתוספתא. ועיין בעיטור, מודעא, הוצ' רמא"י, נ"ב סע"ד. יתר על כן פירוש רבותינו בירושלמי קשה מאד כפי שכבר ראה בפ"מ. והנכון הוא בחי' הרשב"א ס' א': דמדיוקא דמתני' משמע שהוא פותח (כלומר, במבוי) מדקתני לחצר השותפין, משמע הא למבוי מותר, ומדיוקא דסיפא משמע שהוא אסור, מדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים, שמע מינה דמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשו לה, דגרסינן התם הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר, והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור וכו', ורשות הרבים דקתני לאו דווקא, אלא ברשות שהרבים בוקעין בו. וכן האריך בזה בשו"ת שלו ח"ה סי' קי"א ופירש את הירושלמי, 45 והעיר על כך בנתיבות ירושלים כאן, ט"ז ע"א. עיי"ש וכתב: וכמו שאמרו בירושלמי בעלמא 46 ליתא במעשרות ולא במ"א בירושלמי. יש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין אדם בוש לאכול בתוכו כחצר. ובעיטור הנ"ל ציין לירושלמי [פסחים] פ"א ה"א, כ"ז ע"ב, כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב: חצר שהרבים בוקעים בתוכה הרי הוא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעים בתוכו הרי הוא כחצר. ועיין חו"מ סי' קנ"ד ס"ג, ובבאור הגר"א שם ס"ק כ"ח. ובפ"מ פירש את הירושלמי כפירוש הרשב"א הנ"ל, וייחס אותו לנ"י בשם הרמ"ה. ואינו מדוייק. בעל נ"י לא הביא את הרמ"ה אלא את הרא"ה, והפירוש בירושלמי הוא לא של הרא"ה אלא של בעל נ"י ע"פ חי' הר"ן ספ"ג, עמ' 229, ששאב מן הרשב"א הנ"ל. ועיין בחי' הריטב"א הוצ' רב"י מנת נ"ט ב', עמ' קפ"ה, עיי"ש היטב. ועיין בח"ד להלן בסמוך, ד"ה כשם, וקשה להגיה את הירושלמי כנגד הנוסחאות וכנגד כל הראשונים.