תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:ו

115. האומנין אין להם חזקה. אם התוספתא גרסה "האומנין" במשנתנו 18 עיין מ"ש לעיל הערה 16, בשם מהרי"ן אפשטין. הרי יש לפנינו פיסקא ממשנתנו, ועיין במלא"ש למשנתנו, ד"ה והשותפין. ואם לא גרסה "האומנין" במשנתנו, הרי לפנינו ברייתא בלתי תלויה בדין משנתנו, ומדברים כאן במטלטלין, כפי שמוכח מן ההמשך "כיצד". ולפירוש הרמב"ם פי"ג מה' טוען ונטען ה"א וה"ד, הרי אי אפשר לומר שיש כאן פיסקא ממשנתנו, שהרי התוספתא מפרשת: כיצד, וכו', ובמטלטלין עסיקינן. ולפירוש הר"מ בפיה"מ כאן שהדין הוא בין בחזקת קרקעות בין בחזקת מטלטלין, מפרש כאן עבדים ומטלטלין. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 206 ע"ב: רב"ס ז"ל תניא בתוספתא האומנין אין להם חזקה, כיצד ראה כליו אצל האומן אמ' לו וכו', וקיצר. ונחלקו הראשונים בפירוש "האומנין אין להם חזקה", עיין סיכום דבריהם במאירי, עמ' 256 ואילך. וכבר תפסנו לעיל את הפירוש שעדים ראו שבאו לידם, אבל אינם יודעים אם בתורת מקח, או בתורת עבודת האומנות. ולכאורה קשה הרי כבר שנינו לעיל ברישא: מקבלי פקדונות והרועים והשכיר וכו', ומה באה התוספתא כאן להוסיף. ולפי הפירוש הנ"ל נראה שהעיקר הוא משום הסיפא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ופשיטא שלשיטת הרי"ף (עיין להלן) הרי יש לאומנין דינים מיוחדים.

215-17. כיצד, רואה כליו אצל כובס, ועבדו אצל אומן, אמ' לו תן לי את שלי, אמ' לו אתה מכרתם לי, ואתה נתתם לי במתנה, אינה חזקה. וכן בירושלמי פ"ג ה"ה, י"ד ע"א (בלי כיצד): ראה עבדו אל האומן, וכליו אל הכובס אמר לו תן לי עבדי וכו'. וכן בבבלי מ"ה ב': ראה עבדו ביד אומן, וטליתו ביד כובס, אומר לו מה טיבו אצלך וכו'. ואף כאן הרי יש עדים שהכלים אצלו, אבל אין יודעים איך באו אליו, כלעיל. ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם ס' הנר, ואף הוא גרס "כיצד", אלא שקיצר את לשון התוספתא ולא הביא כלל את הסיפא. ונראה שדברו כאן בהווה, ודרכם היה לתת תכופות לאומן כלים כדי לתקנן ולשפרן כשרצו למכור אותם, וכן בגדים 19 כלים, כמשמעותן במקרא ובלשון חכמים, ובארמית מנין, בגדים. לכובס לכבסן, וכן עבד ללמדו אומנות, כדי שיוכל למכור אותו ביוקר. והיו נותנין רשות לאומן למכור אותם בשבילו, וכן כשרצה ליתנם במתנה (והנותן בעין יפה, נותן) לפלוני, כמפורש בירושלמי ב"ק פ"י ה"א, ז' ע"ב, בבלי כאן מ"ו א'. ואינו נאמן לומר שלקחם לעצמו, ושילם מחירם, ועיין להלן.

317-18. אתה אמרת למוכרם, אתה אמרת ליתנם במתנה, הרי זו חזקה. וכן בכי"ע: אתה אמרת לי למוכרם, אמרת לי ליתנם במתנה וכו'. ובירושלמי כאן הנ"ל (בכיר"ז): אתה אמרת לי למכרם, אתה אמרת ליתנם לי מתנה וכו'. וצ"ל בירושלמי: אתה אמרת ליתנם לו מתנה וכו'. וכן, כנראה, גרס בפ"מ, והאומן נאמן, משום שכן היה רגיל אצלם שבעה"ב עושה כן, כמפורש לעיל בסמוך (סד"ה ונראה). וכשראה את כליו אצל אחר, והאומן טוען שמכרן, או נתנן ע"פ פקודתו, שנתנן לו מתחילה על מנת כן, נאמן. ובבבלי מ"ה ב' הנ"ל: בפני אמרת לו למוכרו, וליתנו לו במתנה, דבריו קיימין וכו', ביוצא מידי אחר, וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למוכרו וכו', מיגו דאי בעי אמר לו מינך זבנתיה וכו'. וכן הגיהו המפרשים (חוץ מפ"מ) בירושלמי הנ"ל (בדפוסים): אתה אמרת לו למוכרו לי, אתה אמרת ליתנה לי מתנה וכו'. ומסתבר יותר שיש כאן תיקון ע"פ הבבלי, ובירושלמי בדרך כלל גירסת הברייתות, היא כמו בתוספתא. ולשיטת הרי"ף פ"ג סי' תשכ"ד 20 כפי שהבין אותה הרמב"ן במלחמות שם ובחידושיו מ"ז א'. יש לאומנין דין מיוחד, ואינו נאמן בשום מיגו, ואפילו אין עדים כלל שמסרו לו, אינו נאמן לומר לקחתי, משום תקנת האומנין עצמם, ואפשר לומר שהוא דווקא כשהכלי תחת ידו, אבל כשיצא מידו הרי הוא ככל אדם, ונאמן לומר אמרת לי למוכרו וכו'. וכבר אמרנו לעיל שלשיטה זו אין לערב הלכה זו עם ההלכה שלפניה.