תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב:ה

111. אימתי אמרו עריס נשבע שלא בטענה, כל זמן שעריס וכו'. לעיל כתובות פ"ט ה"ג, עמ' 88: עריס, כל זמן שהוא עריס, יצאו מעריסותו הרי הוא כאחד מכל אדם 13 כל הברייתות כאן עד: הבן שחלק וכו'. וכו'. וברייתות אילו מפרשות את משנת שבועות פ"ז מ"ח: ואלו נשבעין שלא בטענה (כלומר, שלא בטענת ברי), השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית וכו', חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען וכו'. ובשני המקומות הובאו הברייתות דרך אגב, ולפנינו כאן הובאו ברייתות אילו משום שדינן שוה לשבועה ולחזקה, כבבלי כאן מ"ז א', עיי"ש נ"ב א'. ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ג: האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה וכו'. ומשום כך אמרו כאן מתי פטורין מן השבועה, והוא הדין שיש להם חזקה. ובירושלמי פ"ג ה"ה, י"ד ע"א, ובבבלי מ"ו ב' נחלקו באיזה אריס עסיקינן. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 336.

212. שותף, כל זמן ששותף וכו'. וכ"ה בד ולעיל כתובות הנ"ל. וכן בשלטי הגבורים מסביב למרדכי כתובות פי"א ריש סי' רנ"ו (בשם צפנת פענח): ותני' בתוספתא ב"ב 14 כלומר, בבא בתרא. בד"ח תיקנו: במה. [אימתי] אמרו נשבע שלא בטענה, כל זמן שהוא שותף, יצא משותפות הרי הוא ככל אדם וכו'. 15 לא מצאתי תשובה זו בראב"ן, ועיי"ש סי' צ"ט, ל"ג ע"א. אבל בכי"ע חסרה כל בבא זו, וקרוב לוודאי שנשמטה ע"י הדומות. ואעפ"י שביחס למשנת ב"ב כאן נחלקו האמוראים בדין שותף, 16 עיין ירושלמי פ"ג רה"ה, י"ד ע"א, בבלי מ"ב ב', ומ"ש באריכות מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 217–220. הרי הברייתא שלנו נשנית בעיקרה לעניין שבועה, ובמשנת שבועות הנ"ל אין מחלוקת בעניין שותפין.

313. איפטרופוס, כל זמן שאפטרופוס וכו'. לעיל כתובות הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל כתובות שם, עמ' 336. וכנראה שבבא זו נשמטה בספרו של הרב המגיד, עיי"ש בפי"ג מה' טוען ונטען סה"ז. ועיין תומים סי' קמ"ט סעיף ל'.

414. הבן שחלק, והאשה שנתגרשה, הרי הן כאחד מכל האדם. ברייתא זו בוודאי לא נשנתה לעניין שבועה, שהרי במשנת שבועות לא נזכרה שבועה כלל אצל הבן, ואשר לאשה שנתגרשה, עיין מ"ש לעיל כתובות, עמ' 337, ובבא זו לא נזכרה לעיל כתובות פ"ט, משום שאינה עניין לשבועה. ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ג: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאשה בנכסי בעלה וכו', ולא לבן בנכסי האב וכו'. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ה, י"ד ע"א: ולא לאשה בניכסי בעלה, בחייו, אבל לאחר מותו יש לה חזקה, ולא לבן בניכסי האב, בחייו, אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה. וגם בבבלי מ"ז א', נ"ב א' הביאו ברייתא זו לעניין חזקה. ופירשו הראשונים הבן שחלק, כלומר, שהפליג, או פירש, משולחן אביו, והיינו אפילו בחיי האב, ופירוש זה מוכרח מתוך סוגיית הבבלי שאמרו שם: בשלמא בן שחלק איצטריך, סלקא דעתך אמינא אחולי אחיל גביה, ובהכרח שמדברים בבן שחלק בחיי אביו. 17 ובכ"י אוקספורד גרס שם בברייתא במפורש: בן שחלק מאביו. וכן בירושלמי פ"ט ה"ד, י"ז ע"א: א"ר אימי בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסיגל סיגל לעצמו. אבל בברייתא עצמה אין הכרח לפרש כן. וברשב"ם נ"ב ב' הביא את הירושלמי הנ"ל והוסיף: ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל (נ"ב א') בן שחלק ואשה שנתגרשה וכו'. וגם בעיטור אות מ', מודעא, הוצ' רמא"י מ"ט ע"א, הביא את הירושלמי הנ"ל והסמיכו לברייתא שלנו. ובבבלי הנ"ל נדחקו לפרש כן, מפני הקושיא פשיטא, ושמא היתה להם הגירסא במפורש כגירסת כ"י אוקספורד הנ"ל.

514-15. מקבלין פקדונות, והרועים, והשכיר אין להם חזקה. וכ"ה ("מקבלין") גם בד. וצ"ל: מקבלי , כמו שהוא בכי"ע. ונראה שהמדובר כאן הוא באנשים שאומנותן בכך, ומקבלי פקדונות היו בעלי מקומות בטחון שהיו מקבלים שכר בעד שמירת הפקדון, דומיא דרועים שנשנו יחד אתם. והשכירים היו מקבלים שכר בעד ימי העבודה, ולפעמים היו לוקחים את המטלטלים לביתם. ואשר לרועים, אעפ"י שאמרו (ל"ו א' ומקבילות) אין לגודרות חזקה, הני מילי בשטען התובע שהן גזולות, ושבאו בעצמן לבית המחזיק, אבל במודה שמסר למחזיק, וטוען שלא מסרן אלא לרעייה, אין הבדל בין גודרות לשאר מטלטלין, או שמדברים כאן בשהיו בידי הרועה ג' שנים, וכבבלי כאן ל"ו א' (ח"ד). ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ה ס"ק ג'. ועיין ביד רמה שם סי' ע"ה שחולק וסובר שבגודרות אין חזקה אפילו בשלש שנים, ועיין בבאור הגר"א סי' קל"ה ס"ק ה'. וצריך לפרש שהיו עדים שמסרו להם את הדבר, אלא שלא ידעו אם בתורת מקח, או בתורת פקדון, או שכירות, אינם נאמנים לומר לקחנו, ועיין מ"ש להלן בסמוך.