תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ה:א

11. ארבע מדות במוכרין. בד"א במדה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ולפי הגירסא שלפנינו הרישא היא פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ו, והכוונה לסיפא למ"ח: עד שלא נתמלא המדה למוכר וכו'. וארבע המדות מפורשות במ"ו, אבל בבבלי פ"ה א': ת"ש ארבע מדות במוכרין, עד שלא נתמלאה מדה, למוכר, משנתמלאת מדה, ללוקח, בד"א במדה שאינה של שניהם וכו'. ומעיד הרשב"ם שם שכן הוא בתוספתא. וכ"ה באו"ז סי' ס"ג, י"א ע"ב, ובס' הנר לר"ז אגמאתי שם, 253 ע"ב. ולפ"ז ברור שלהלן מפרשת התוספתא את ארבע המדות. ומפרש הרשב"ם שאין כאן הכוונה לארבע רשויות, שהרי רשות מוכר ורשות הנפקד שוות הן, ומה ששייך בזה שייך בזה, ואין כאן אלא שלש רשויות, אלא הכוונה לארבעה חילוקי דינין. אבל בתוספות פ"ה א' ד"ה ארבע, בחי' הרמב"ן, ברשב"א, בריטב"א, בחי' הר"ן 1 עיי"ש עמ' 310, ובהערה ג' שם. חלקו עליו, וטענו שאין רשות המוכר ורשות הנפקד שוין, ובנפקד בזמן שמכר לאחר, מספיק אם הנפקד מעביר את רשותו ללוקח בהסכמת המוכר, אבל בחצר המוכר צריך קניין הרשות, עיי"ש. ופירשו בתוספות שהכוונה למדות בכלים, מדת סרסור, מדת מוכר ומדת נפקד. ועיין גם בפירוש רבינו גרשום. ועיין בראשונים הנ"ל ובמאירי, עמ' 401.

2בד"א במדה שאינה של שניהם וכו'. כ"ה בד, בכי"ע, בראשונים ובבבלי הנ"ל, ובכי"ו בטעות: במדה של שניהם. וכן נשתבש באו"ז הנ"ל, אבל מתוך המשך דבריו ברור שגרס שאינה של שניהם.

31-2. אבל אם היתה בידו של אחד מהן וכו'. וכ"ה בד. וגם בכי"ע: אבל אם היתה בידו 2 על הוי"ו של בידו נקודה, כנראה, לסי' מחיקה. מֵידַה של אחד מהם וכו'. והניקוד בכי"ע מראה שיש כאן תיקון, ותוקן ע"פ הבבלי והראשונים הנ"ל. ופירשו הרשב"א, הריטב"א ועוד שהכוונה כאן ללוקח שהוא האחד המיוחד שקונה. ועיין גם בפירוש ר"ג הנ"ל. אבל הרשב"ם פ"ה א' שם פירש: של אחד, או של לוקח, או של מוכר, ונדחק לפרש שביחס למוכר פירושו קנה, שלא יצא מרשותו, ולא קנה לוקח, עיי"ש.

42-3. בד"א ברשות הרבים, או בחצר שאינה של שניהם. כלומר, קנה הלוקח אם היתה המדה שלו. והגירסא "בחצר שאינה של שניהם" היא בכל הנוסחאות כאן ולהלן בסיפא, וכן בבבלי ובראשונים. והקשו מכאן על רב ושמואל שאמרו שכליו של אדם אינם קונים לו ברה"ר, ותירצו, שאין הכוונה לרה"ר ממש אלא לסימטא, וחצר שאינה של שניהם פירושו "לא דהאי כולה, ולא דהאי כולה, אלא דתרווייהו". ולפ"ז צריך לפרש כן גם להלן בסיפא (לעניין משיכה), עיין בבלי פ"ד ב'. ובבבלי פ"ה א' אמרו שר' יוחנן ור"ל שניהם סוברים שכליו של אדם קונים לו אפילו ברה"ר, ואמר רב פפא שם שאינם חולקים על רב, ורה"ר כוונתו לסימטא, ואמאי קרו לה רה"ר שאינו רשות היחיד. וזו היא שיטה בבלית, עיין לדוגמא שבת ו' סע"ב. ברם בירושלמי גיטין פ"ח ה"א, מ"ט ע"ב, קידושין פ"א ה"ד, ס' ע"ב, אמרו בפירוש שהסיפא שלנו חולקת על מ"ד שמשיכה אינה קונה בחצר שאינה של שניהם, ופירשו את הברייתא בפשוטה.

53. ברשות הלוקח, כיון שקיבל עליו, הרי זה קנה, ברשות המוכר וכו'. וכן הוא הסדר בתוספתא לפי הרשב"ם והאו"ז הנ"ל. 3 בס' הנר 253 ע"ב הנ"ל, מעתיק בשם התוספתא כסדר הבבלי, אבל ממנו אין שום ראייה שכן דרכו בקביעות להעתיק את נוסח הבבלי ולציין למקורו. ואף להלן בסיפא (לעניין משיכה) הסדר הוא כמו שהוא לפנינו כאן ברישא. אבל בבבלי הסדר הפוך, וכן מוכח מדברי הבבלי שם פ"ה ב': ומדרישא בכליו דמוכר, סיפא נמי בכליו דמוכר. וברשב"ם שם: ולפי סדר התוספתא איכא לאקשויי הכי ומדסיפא בכליו דמוכר רישא נמי כליו דמוכר. אבל בכ"י ה', ברי"ף ובראב"ד כ"י הסדר בבבלי כמו בתוספתא, עיין דק"ס, עמ' 262, הערה ז'. ואשר לפירושה הרי פשוט שכיון שקיבל עליו המוכר למכור, ונתן לו רשות לקנות, קנה.

64-5. ברשות זה המופקדין אצלו, עד שיקבל עליו, או עד שישכור את מקומו. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן בסיפא, וכן מעתיקים ברשב"ם ובאו"ז הנ"ל, וכ"ה בעליות דר' יונה לפי שטמ"ק פ"ה א', ד"ה ברשות, ובהגה"מ פ"ד מה' מכירה ה"ו אות ה', בשם הסמ"ג. 4 ועל פיו צריך לתקן בסמ"ג עשין פ"ב, קנ"ז ע"ד, ועיין בהגהות הר"י שטיין שם, ש"ב סע"ב. אבל בתוספות פ"ה א', ד"ה הכי: הכי גרסינן בתוספתא ברשות הלה הנפקדים אצלו לא קנה עד שקיבל עליו, או עד שיגביהנה ויוציאנה, או ישכור את מקומו. וכן מעתיק בס' האגודה סי' קכ"ח, ל"ט ע"ג. ואם אין כאן שיבוש בדברי התוספות 5 כלומר שהמלים "או עד שיגביהנה ויוציאנה" הן שירבוב מלהלן שם בתוספות, והיא גירסת הבבלי, ועיין במהרש"א שם. ובס' הנר הנ"ל מעתיק: עד שיגביה, או עד שיוציא מרשותו של נפקד. והיא גירסת הבבלי שלפניו, עיין מ"ש לעיל הערה 3. והלשון מרשותו "של נפקד" הוא של הרב בעצמו, משום שהלשון "נפקד" אינו לשון של המקורות העתיקים (והעיר לי על לשון "נפקד" תלמידי המובהק, פרופ' שמא פרידמן). הרי הרכיבו בתוספתא את לשון הבבלי ואת לשון התוספתא. ונראה, שעיקר הלשון בבבלי היה: עד שיגביה, או עד שיצא מרשותו, כעדותם של הרשב"א, הריטב"א ועוד, וכמו שהוא בכי"מ, עיין דק"ס עמ' 262, הערה ז'. ואח"כ תיקנו בבבלי ע"פ הרשב"ם והתוספתא. ונשארו לפני הראשונים שתי הגירסאות בבבלי, עיין עיטור המחאה, הוצ' רמא"י ע"ג ע"ג. וההבדל בין הגירסאות ברור, עיין בתוספות ובראשונים הנ"ל. ואף כאן פירושו שיקבל עליו הנפקד לזכות לו מקום ללוקח (עיין ברשב"ם ובפירוש ר"ג), או עד שישכור (כלומר, הלוקח). 6 בד ובכי"ע: שישכיר .