תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ה:ב

15. אימתי אמרו מטלטלין נקנין במשיכה וכו'. כל הברייתא לעיל קידושין פ"א ה"ח, עמ' 278, ירושלמי סוף שביעית, ל"ט ע"ד, גיטין פ"ח ה"א, מ"ט ע"ב, קידושין פ"א ה"ד, ס' ע"ב. ועיין בבבלי כאן ע"ו ב' ומ"ש לעיל ברישא, על כל העניין.

27-8. ברשות זה המופקד אצלו, עד שיקבל עליו, או עד שישכיר לו את מקומו. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן, והוא בדיוק כמו ברישא כאן. וכ"ה גם להלן קידושין הנ"ל. אבל בירושלמי שצויין לעיל: ברשות זה שהיו מופקדין אצלו לא קנה עד שיזכוהו בהן, 7 בירושלמי קידושין, עד שיזכה הוא בהן, וצ"ל: עד שיזכהו בהן, כבירושלמי שביעית וגיטין. ואין הבדל בין נוסח הירושלמי והתוספתא, עיין מ"ש בפנים בסמוך, ד"ה ואף כאן. או עד שישכיר לו את מקומו.

38-9. עד שלא נתמלא המידה נשברה המדה, נשברה למוכר, משנתמלאת המדה, נשברה ללוקח. במשנתנו פ"ה מ"ח נשנית הלכה זו לעניין יוקרא וזולא. והתוספתא מלמדת שהוא הדין לעניין חיוב ניזקין. ועיין בתוספות פ"ז א', ד"ה נשברה. ופירשו בבבלי פ"ז א' שמדברים במדה של סרסור, והוא משאילה לשניהם, ודינו כלעיל בריש פירקין (במידה שאינה של שניהם). אבל בירושלמי פ"ה ה"ח, ט"ו ע"א: בשהיתה המידה לאדם אחר, כלומר שהשאילה לשניהם, ולאו דווקא סרסור. ועיין להלן בסמוך.

410. ר' יהודה או' אם היה סירסור ביניהן נשברה חבית, נשברה לסירסור. כלומר, אם היה סירסור ביניהן שסרסר אותו מקח, והמידה שלו הוא, ומדד, נשברה החבית לסרסור, כפירוש הריב"ם בתוספות פ"ז א', ד"ה נשברה. ולפירוש הירושלמי שהבאנו לעיל הסיגנון נוח יותר, אבל להלכה אין הבדל. ובמשנתנו הנ"ל נשנית הלכה זו בסתם, ומכאן אנו רואים שמשנתנו ר' יהודה היא. ובירושלמי הנ"ל: מאי טע' אמ' 8 אני מעתיק מכי"ל. ר' יודן אם שכיר הוא בא בשכרו. אבל בירושלמי כיר"ז: מה טעמ' דר' יהודה, אם שכיר הוא וכו', והכוונה למשנתנו שם שהיא כר' יהודה, 9 עיין בפירוש השני של בעל פ"מ. וסדר הדברים בירושלמי אינו מוכיח כלום, ותכופות מפרש הירושלמי בבא אחרונה לפני הראשונה, וכפי שהעירותי בכ"מ. והוא מחייב את הסרסור, אעפ"י שנשברה הצלוחית באונס כעין גניבה ואבידה, משום שהוא כנושא שכר (הירושלמי הביא את הפסוק בשמות כ"ב, י"ד). ועיין בבלי ב"מ פ"ב ב', ובתוספות שם ד"ה וסבר. 10 וכבר העירותי לעיל ב"מ פ"ח הי"ט (ד"ה והשואל, ועיין בהערה 22 שם) שבמקורות א"י לא הובאה דעת ר"מ בבבלי ששוכר הוא כשומר חנם. ועיין דב"ר פ"ג סי' י"ב, ובהוצ' ליברמן, עמ' 89, ועיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ג.

510-12. מודים חכמים לר' יהוד' בזמן שהצלוחית ביד התינוק וחנוני מערה לתוכה שמן, ונפלה ונשברה, שחייב על השמן, ופטור על הצלוחית. במשנתנו פ"ה מ"ט: השולח את בנו אצל החנוני, 11 בנוסחאות שלפנינו נוסף (כנראה ע"פ רש"י והרשב"ם): ופונדיון בידו. אבל הוספה זו איננה ברוב רובן של הנוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 268, הערה ר', ואינה גם בהוצ' לו, קויפמן ופרמה. ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואבד את האיסר החנוני חייב. וכתב הרשב"ם פ"ח א', סד"ה ור"י: ואית דמפרשי לה להאי סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר, ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשוטה. 12 בפיה"מ להר"מ פירש בדרך או, או, כלומר, או שנתן לו את השמן, או שלא היה שמן והחזיר לו את האיסר שיקנה שמן במקום אחר. ובשטמ"ק שם (בשם הרא"ם ז"ל) פירש ונתן לו את האיסר, היינו שמן באיסר, ואבד את האיסר היינו השמן באיסר, וגרס אח"כ בתלמוד פ"ז ב': בשלמא באיסר שמן (ולא: באיסר ושמן ) וכו'. ועיין במאירי שם, עמ' 409. אבל הפשוט ביותר הוא כהכרעת הרשב"ם. ובבבלי שם העמידו את משנתנו בכמה אוקימתות, אבל בירושלמי לא פירשו בה כלום. ונראה שפירשוה כפשוטה, שבעה"ב שלח ע"י הקטן צלוחית ריקה כדי שימלאנה שמן, וסיכן רק את הצלוחית הריקה עד שתבוא ליד החנווני, אבל היה בטוח שהחנווני יחזיר לו את השמן בצלוחית ע"י בר דעת, ואין כאן אבידה מדעת אלא לזמן עד שתבוא לידי בעה"ב, ולפיכך חייב החנווני על הצלוחית, השמן והאיסר שמסרן לקטן. 13 ועיין בתוספות פ"ז ב' ד"ה אלא. ואמרו כאן שהחכמים מודים שכל זמן שהצלוחית לא באה לידי החנווני, והיא עדיין בידי התינוק שהוא פטור על הצלוחית, אבל פשיטא שהוא חייב על השמן. וכן במשנתנו הנ"ל: ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור. ובפי' הרשב"ם שם: פטור בצלוחית לבד, אבל בשמן ואיסר חייב. והוא ע"פ התוספתא כאן. 14 כמה מן האחרונים טעו בפירוש הרשב"ם שם. וחשבו שכן גרסו ר"ח וספרים ישנים במשנתנו, אבל כבר העיר הב"ח במקומו שהמשפט "ה"ג בפי' ר"ח ובספרים ישנים" שייך אחרי המלה "גמרא", וכוונתו שכן גרס ר"ח ובספרים ישנים, באיסר ושמן בהא פליגי וכו', ולהוציא מגירסת הר"י מיגש שגרס באיסר שמן , עיין לעיל הערה 12. ולא באה בבא זו אלא משום הסיפא.

612-13. [ואם הטה צלוחית ושברה, חייב אף על הצלוחית]. בבא זו חסרה גם בכי"ע, אבל ישנה בד, ואינו מסתבר כלל שמי שהוא יוסיפה מדעתו, וקרוב לוודאי שלפנינו נשמט ע"י הדומות (מ"על הצלוחית" עד "על הצלוחית"). ואשר לפירושה, נראה כדעת בעל ח"ד שכתב: כגון שהיטה אותה וע"י הטייתו שלא נזהר יפה שברה מתחת ידו, ולכך חייב, דאע"ג דאבידה מדעת היא (והרי עדיין לא הגיעה לידי החנווני, עיין מ"ש לעיל), הרי אין לו רשות לאבדה בידים, וכאן בפשיעתו, כאילו שברה בידים. ועיין לעיל ב"ק פ"ו סהי"ד שו' 33: ואם היטה את הצלוחית ונשברה, אף הוא חייב על נזקי צלוחית, עיין מש"ש, ד"ה ואם היטה. ועיין מ"ש בדרכה של תורה, עמ' 130, ובאמת כבר ראה בח"ד שפשוטה של התוספתא אינה כפירושים שנאמרו בבבלי.

713-14. ור' יהודה פוטר, שעל מנת כן שלח בנו אצל חנוני, על מנת שיאבד את האיסר וישבר את הצלוחית. בח"ד פירש שר"י חולק ופוטר אפילו אם היטה את הצלוחית, ומעמיד מחלוקת הת"ק ור' יהודה במחלוקת הרמב"ם (פי"א מה' גזילה ואבידה הי"א) והטור (חו"מ סי' רס"א). ואינו מסתבר כלל שר' יהודה יפטור אפילו אם מאבד בידים בכגון דא. 15 שאין כל אבידה מדעת שוות, ועיין חו"מ סוף סי' רס"א בבאור הגר"א, בקצות החושן ובנתיבות שם. ונראה שפירושו שר' יהודה חולק על עיקר ההלכה, ופוטר גם על האיסר, מפני שהחנווני עשה כן ברשותו של בעה"ב, ודינו כפירש ואמר: שלח לי ביד הקטן, עיין חו"מ סי' קפ"ח סוף סעיף ב'. והוא כעין שאמרו בירושלמי פיאה פ"ד ה"ב, י"ח ע"ב (ומקבילות): שכן אם אמר לו, זרקהו לים ויהא מחול לך, מחול לו, עיי"ש.