תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ז:א

11. כל שהוא לפנים מחבירו הוא קודם את חבירו. והוא כמו שאמרו בירושלמי פ"ח ה"א, ט"ז ע"א (בכיר"ז): הקרוב קרוב קודם. וכן בבבלי ק"ח ב', ק"י ב'. ובס"ז, עמ' 318: הקרוב, הקרוב יורש ראשון. ברם בתשובה לר' צדקיה בר' אברהם הרופא 1 נתפרסמה כולה בראשונה בצופה לארץ הגר ח"א, תרע"א, עמ' 62 ואילך, ואח"כ בשבה"ל הוצ' רמ"ז חסידה (ירושלים תשכ"ט, שיכפול), עמ' רנ"ו, וחלקים ממנה בשבה"ל הוצ' ש"ק מירסקי, מבוא, עמ' 28. למד מתוספתא זו שאם מת אחד מן האחים בלי בנים, אחיו יורשים אותו כולו, אעפ"י שישנן בנים מאח אחר שמת לפניו, ואין בני אחים יורשים במקום אחים, משום שהאחים לפנים מהם. ואעפ"י שבתלמוד מפורש להפך (בבלי קי"ח ב') הרי משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה (שם קי"ז א'). ושלח תשובה זו למהר"מ מרוטנברג, והשיב לו שאין הדין כן, ואם מת אחד מן האחים בלי בנים אביו יורש אותו בקבר ואח"כ מנחיל לבניו וגם לבני בניו שמתו, בשוה. והשיב לו ר' צדקיהו והביא כמה ראיות לדבריו, והוא כותב ששלח למהר"מ שוב שתי פעמים את ראיותיו ולא השיב לו. ובאמת ראיותיו מיבום ומגאולת קרקע ומן התו"כ (שמיני רפ"א, מ"ז ע"א) הם דברים זרים ותמוהים. ובסוף דבריו כתב: אחרי כן שלחה לו החבר ר' שבתי בר' שלמה עם כל ראיותיו אשר היה גם הוא חולק עליו, והשיב לו, דבר פשוט הוא 2 כ"ה אצל מירסקי הנ"ל, ובהצופה לארץ הגר הנ"ל משובש, וכן בהוצ' רמ"ז חסידה בטעות: אחרי כן שלחה לי החבר וכו' אשר גם הוא היה חולק עלי , והשיב לי דבר פשוט וכו'. דבן האח כאח בנכסי הזקן, שמע מינה שחזר מדבריו, דדווקא בנכסי הזקן בן האח כאח, אבל לא בנכסי האח. ואף כאן ברור, שלא הבין את דבריו, ומה לו להזכיר כאן את נכסי הזקן, שהרי על כך אין חולק, וכוונתו שבן האח כאח בנכסי הזקן, והזקן יורש את בנו בקבר, ומנחיל את בנו בקבר, ובן בנו יורש את אביו. ועיין בתוספות ק"ח א', ד"ה ואחין, ובחי' הרמב"ן שם. ומ"ש להלן בסמוך, ד"ה ברם. ועיין בדברי הריב"ם בתוספות קמ"ד א', ד"ה באשה. והדברים מפורשים גם בירושלמי יבמות פ"ד ה"ב, ה' ע"ד: מת אחד מן האחין (כלומר, אחד מאחי היבם שיש לו בן בספק), הרי יש בן (צ"ל: כן = כאן) בוודאי (כלומר, אח בוודאי, והוא היבם), ובן אח בספק (שהרי אפשר שהספק הוא בנו של יבם). ולשיטת ר' צדקיה הרי אין כאן שאלה כלל, ואפילו אם הספק הוא בנו של ראשון (ולא של יבם), הרי הוא בן אח שכבר מת, ואינו יורש במקום אח. ברם בב"י בטחו"מ סי' רנ"ג, ד"ה ש"מ שצוה לתת לבניו, משמע כדברי ר' צדקיה, אבל בדרישה שם אות ח' תמה עליו. ועיין במחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' מ' ובשו"ת ר' עקיבא איגר סי' קל"ח.

21-2. ונחלה משמשת והולכת ועולה אפי' עד ראובן. בכי"ו בטעות: תחילה משמשת וכו', וצ"ל: "ונחלה", כמו שהוא בד ובתשובת ר' צדקיה הנ"ל. ובכי"ע: נחלה ממשמשת וכו'. וכ"ה ("ממשמשת") בתשובה הנ"ל ובבבלי קט"ו ב'. ושאלו שם: ולימא עד יעקב. אמר אביי גמירי דלא כלה שבטא.

32. בן האחין זה את זה וכו'. המלה "בן" חסרה בד ובכי"ע. ושמא צ"ל בכי"ו: וכן האחין וכו'.

43. ממזר מוריש את קרוביו. מתוך הלשון מוריש (ולא "מנחיל") משמע שבבא זו באה ממקור אחר. ובמשנת יבמות פ"ב מ"ה: מי שיש לו בן מכל מקום וכו', ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. וכל המפרשים ציינו לבבלי שם כ"ב א'-ב': לאתויי ממזר וכו' וליורשו . ולא אמרו שם כן אלא על אח ולא על בן, עיין בתוספות שם, ד"ה בן. 3 וכן בירושלמי שם פ"ב ה"ו, ג' סע"ד, אמרו שבנו הוא לעניין פריה ורביה. ועיין בערוך לנר שם. ואמרו בספרי כי תצא פי' רט"ו, עמ' 249: ריבה את העריות שחייבין עליהן כרת וכו' (כלומר, שהוא נוטל פי שנים) וכו', יכול אפילו שפחה, אפילו נכרית וכו', יצאו אילו שאין הולדות שלו, ונקטו כדבר פשוט שממזר יורשו. ומכאן תפסו לשון "מוריש" ולא "יורש", משום שאין דרך התנא להתחיל בפורענות (עיין בבלי ק"ח סע"א), ומוטב שימות הממזר בחיי האב, ואין ממזר חי (עיין ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג, ט' ע"ג, ומקבילה, בבלי שם ע"ח ב'). 4 ובאמת במשנת יבמות פ"ב מ"ה אמרו: ואחיו הוא לכל דבר, ופירשו בבבלי שם כ"ב ב': ליורשו וליטמא לו, ופירושו שאחיו יורש את הממזר, כמו שפירש ר"א מן ההר, עמ' כ"ה (כלומר, שהממזר מוריש אותו) דומיא ד"ליטמא לו" שהכוונה לאח, שהרי הממזר אינו כהן (עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' כז, והדברים ידועים). ולפ"ז אף במשנת יבמות דברו על מוריש. ועיין לעיל יבמות פ"ג, עמ' 9, ומקבילות ובתוכ"פ שם, עמ' 22. ובח"ד פירש שיש כאן רבותא שהייתי סבור לומר שאין חוטא נשכר, ואביו אינו יורש אותו. ובאמת, אפילו הרג את אביו יורש אותו, עיין ר"מ סוף ה' ממרים ומ"ש באו"ש שם.

53-4. גוי ועבד הבאו על בת ישראל, אפי' חזר הגוי ונתגייר וכו'. כלומר, מכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה אינו יורשו, כמבואר בבבלי קמ"ט א'. ועיין בספרי שהעתקנו לעיל. ובירושלמי יבמות פ"ב ה"ו, ג' סע"ד: מי שיש לו בן מכל מקום וכו'. ר' אבין בעי 5 כלומר, חקר ואמר, ואין כאן שאלה, כרגיל מאד בירושלמי, עיין במבוא הירושלמי לרז"פ, ט' ע"ב - י' ע"א (ויש להוסיף גם שביעית פ"ט רה"ז ל"ט ע"א). ועיין גם מ"ש ר"ש סיריליאו בפתיחתו לירושלמי, החלק הראשון, ד"ה בעי, שציין לתוספות מנחות ק"ו ב', ד"ה לא. ואין מקום לקושיות האחרונים על הרמ"א, עיין שי"ק, ד"ה אפילו, ועיין בציון ירושלים במקומו. ובנו לכל דבר, אפי' לפרייה ורבייה ולשנייה . 6 כ"ה בגוף כי"ל, ונקודה אחריה, ואח"כ ריוח בין מלה זו ול"בן". וכן מעתיק הרמב"ן שם כ"ב ב', ועל פיו הגיהו בד"ח. וכן מעתיקים בחי' הרשב"א, הריטב"א והמאירי שם (אלא ששם: ולשניות). וכנראה שהעתיקו ע"פ הרמב"ן, ותיקנו: לשניות. בן גוי שבא וכו'. ברם בכי"ל תוקן: "ולא שנייה", וכן הדפיסו בד"ו. ולא זכיתי להתחוור בפי' הראשונים ז"ל 7 שצויינו לעיל הערה 6. וכן כתב בס' ניר שם: "ולשניה, אין לה מובן. ולי נראה פירוש אחר". ולא כתב את פירושו. שנראה דחוק מאד. ולא עוד אלא שהסיגנון "בן גוי", "בן ישראל" הוא מגומגם מאד, וכל המאמר זקוק להגהה גדולה. וזקן זקני בקרן אורה יבמות כ"ב א' סמך על גירסת ד"ו, והגיה את הירושלמי, ופירש לנכון, כדרכו. ובאמת אין כאן צורך בהגהה, "ולשנייה" פירושו: ולא שנייה, כרגיל מאד במקורות, 8 דוגמת "ולהוזה" = ולא הוזה, עיין מ"ש לעיל ח"ה (חגיגה), עמ' 1328, ד"ה טבל, או "כפניות לאוכלין" = לא אוכלין, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 726, שם ח"ב (שביעית) , עמ' 502: "שלהנץ" = שלא הנץ, ועיי"ש ח"ב (מע"ש), עמ' 728, הערה 78. וכן במשנתנו ריש נדרים "לחולין" = לא חולין. והוא רגיל מאד בירושלמי, כגון ב"ק פ"א רה"ב, ב' ע"ג: האש להכשר נזקיו וכו' ואין כיני האש להכשר נזקיו וכו', ועוד בכ"מ, ואין כאן שום דוחק. ומלה זו דבוקה למטה, והפירוש הוא: ולא שנייה בן (= בין) 9 כתיב זה רגיל מאד במקורות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1239. גוי שבא על בת ישראל וילדה, בן (= בין) ישראל שבא על גויה וילדה. כלומר, אין הבדל בין גוי שבא על בת ישראל וילדה לבין ישראל שבא על גויה וילדה לעניין פרייה ורבייה, והירושלמי מפרש כאן את הסיפא של משנתנו שם: חוץ ממי שיש לו מן השפחה וכו', והיינו אם גוי בא על בת ישראל וילדה, ונתגייר אח"כ לא קיים מצות פרייה ורבייה, משום שהוולד מתייחס אחר ישראל, ואינו בנו, 10 ודווקא בנו מן הגויה עולה לו, משום שיש לו יחס, עיין להלן שם בירושלמי ובבבלי שם ס"ב א'. כשם שאם ישראל בא על גויה וילדה אינו מקיים מצוה זו. והוא דין הברייתא שלפנינו, אלא שכאן נשנית ההלכה לעניין ירושה, והרישא והסיפא כאן עיקרן סמוך למשנת יבמות הנ"ל. ואח"כ אומר הירושלמי ביבמות שם: משום בת (צ"ל משיבת, (= משבאת) [ל]ישראל, (כסיגנון משנת בכורות רפ"ח) וילדה, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, כלומר, הבן הנולד הוא בכור לנחלה, ואינו בכור לכהן, עיין בשו"ת הרשד"ם חו"מ סי' ש"ה.