תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:א

11-2. הכותב נכסיו לאחד, והיה כהן, והיו בהן עבדים, אע"פ שאמ' הלה אי איפשי בהן, הרי אילו אוכלין בתרומה. בבלי קל"ח א', חולין ל"ט ב', כריתות כ"ד ב', ושם מפורש: "אם היה רבן שני כהן". ואף לפנינו "והיה כהן" כוונתו שהיה המקבל כהן. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב: האומר יינתנו נכסיי לפלוני, והוא כהן וכו'. ובמקבילה בגיטין פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: האומר ינתנו כל נכסיו לפלוני וכו', וכן גם כאן בירושלמי כ"י רוזינטל: הא' ינתנו כ ל נכסי לפלוני. ומלשון זו ("כל נכסי") ברור שבשכיב מרע עסיקינן. 1 וכן משמע גם מן הגירסא "האומר" במקום "הכותב". ולפי גירסא זו מובן למה נקטו נכסים שהיו בהם עבדים. אבל לפי נוסח התוספתא והבבלי שאפשר לפרשו גם בבריא (עיין מ"ש להלן בפנים) קשה למה לא אמרו: הכותב עבדיו לאחר וכו', שהרי עיקר הנושא כאן היא תרומה, ולמה נקטו "נכסים", כפי שתמה בערוך לנר בכריתות כ"ד ב', והניח בצ"ע. ושמא בכותב בעבדים גרידא, אין להניח מתחילה שהוא רוצה בהם, ודווקא עם שאר נכסים שהם זקוקים לעבדים אנו מניחים שסתמו ניחא לו בהם, ואם המקבל שותק שתיקה כהודאה דמיא. ועיין רשב"ם כאן, ד"ה והיו בהן עבדים. וכן פירש הרי"ף פ"ח סי' תתע"ד וכן פירש"י בכריתות גם את הבבלי, וכן משמע מדברי רשב"ג להלן שאמר "זכו בהן היורשין". וכן בר"מ פ"ט מה' זכיה ומתנה הי"ג, ועיין בנו"כ שם. אבל מדברי הבבלי ("שזיכה לו ע"י אחר") משמע שמדברים בבריא, כהגהת הרמ"א בחו"מ סוף סי' רמ"ה. 2 אבל עיין בבאור הגר"א שם ס"ק כ"א. והנה בבבלי מעמידים ברייתא זו במזכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, עיי"ש. ולשיטת ריש לקיש שם אם אמר אי אפשי בהם, העבדים הם הפקר, וסבר שמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ומכל זה אין זכר בירושלמי. והשיטות מסובכות, 3 עיין בבלי גיטין מ"ב ב' ובתוספות שם. עיין מה שהאריך בזה הגרמ"ש באו"ש פ"ט מה' זכיה ומתנה הי"ג, ועיין בח"ד כאן. ברם בירושלמי כאן ומקבילה בגיטין הנ"ל מפורש שהמחלוקת היא בסתם, שאין אנו יודעים אם הסכים המקבל למתנה, או לא, וחכמים סוברים "לית בר נש אמ' אי איפשר (צ"ל: איפשי), אלא מכיון שקיבל עליו", והיינו המחלוקת של החכמים ורשב"ג היא במשמעות הלשון, וחכמים סוברים שהלשון "אי איפשי" משמעותה שעכשיו אינו רוצה בהם, והם שלו ואוכלים בתרומה כל זמן שלא הוציא אותם מרשותו במפורש, והפקר מאן דכר שמיה. ועל סוגיות הבבלי עיין בחי' הרמב"ן קל"ז ב', ד"ה ר' יוחנן אמר לא קנה, עיי"ש היטב בבאור הסוגיות. ומכיון שהתוספתא היא ברובה המכריע בשיטת הירושלמי הרי "הכותב" כאן אינה אלא צוואה, ומצווה מחמת מיתה, ואין הבדל בין "הכותב" ו"האומר" שבירושלמי.

22-3. כיון שאמ' הלה אי איפשי בהן, זכו בהן היורשין. כלומר, הוכיח סופו על תחילתו, שמתחילה לא רצה בהן, וזכו בהן היורשין, עיין בבלי חולין הנ"ל. ועיין באו"ש הנ"ל בבאור העניין.