תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:ב

13-4. הכותב נכסיו לעשרה, בין שזכה אחד מהן ובין שזכו כולן, זכו כולן. ופירש בח"ד שהכוונה היא שאין הבדל בין מסר את השטר לאחד לבין מסר את השטר לכולם, ואפילו מסר לאחד מהם בסתם, זכו כולם, וציין לדברי ב"י טחו"מ סי' ט"ל מ"ש בשם בעל ס' התרומות, ועיי"ש בס' התרומות סוף שער נ"ב, ויש שם חסרון בלשון. ויותר נראה שהכוונה בנותן מתנה, וכותב כן בשטר בלי קניין, ואין הנכסים ניקנין אלא בחזקה, 4 עיין היטב באוה"ג גיטין (התשובות) סי' ר"ז, עמ' 80. ובירושלמי כאן פ"ג סה"ו, י"ד ע"א: וירד המוכר והחזיק בה בטלה חזקה את המכר ואת המתנה. ובס' המעשים הוצ' רב"מ לוין בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 36 (הוצ' מיוחדת, עמ' 18): אם היה מאחריו כגט המקושר, ואין ביד חבירו כתב מבטלו, או שהחזיק במה שכתוב בו, קיים הוא, שהחזקה מבטלת את האוני ואת המתנה. והדברים אינם ברורים שם. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו ערובין, סוף עמ' 307. ואם נתן לעשרה בבת אחת דינן כשותפין, ואם החזיק אחד מהם החזיק לכולן, 5 כדברי בעל ס' התרומות שהבאנו בפנים. ואפילו אם זכו כולן, זכו למפרע בחזקה שעשה הראשון.

24. כתב והעלה להן בערכים, זכת להן הערכיים. בח"ד פירש שהטעם הוא משום דינא דמלכותא דינא, וכבבלי גיטין י' ב'. אבל כבר העירותי לעיל ח"ח (גיטין), עמ' 788, שבמקורות א"י לא נזכרה בשום מקום ההלכה של דינא דמלכותא, וטעם ההכשר הוא, משום החזקה ומשום יציאת הקול, והוא בעצמו קניין בדיני ממונות, והבאתי שם ברייתא זו, עיי"ש באריכות כל העניין. ועניין הערכאות כאן אינו עניין לערכאות שבתוספתא מו"ק פ"א, ושם מדברים על ההיתר לכתיבה בחוה"מ והעלאה בערכאות, מפני שהוא כמציל מיד הגוי שלא יוכל לערער, ואינו שייך לקניין, ואינו עניין לכאן כלל, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מו"ק), עמ' 1240 ואילך.