תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:יח

140-41. כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פל' וכו'. בבבלי קל"ח ב': ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני 52 בה"ג ה' הלוואה, ד"ו ק"ט ע"ג, הוצ' ר"ע הילדסהיימר, עמ' 447: מאה זוזי (בד"ו: כסף) יש לי ביד פלוני, פירות יש לי ביד פלוני. העדים כותבין, אע"פ שאין מכירין וכו' דברי ר' מאיר. 53 עיין דק"ס, עמ' 378. ורב הונא שם מחליף את החולקים. ופירשו המפרשים 54 פרישה טחו"מ ריש סי' רנ"ה, ורמז להם בח"ד. שיש תועלת בכתיבה, אע"פ שאין גובין ע"פ השטר, משום שהנפקד לא יעיז להכחיש כשיש עדים שכן אמר השכ"מ, ופשיטא שגם לפנינו בשכ"מ עסיקינן, שבבריא מה לנו ועמו לחתום על מה שאמר, ילך ויגבה בעצמו. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ולפי עדות המאירי (בשם בעלי התוספות) יש אכן תועלת גדולה מפני שע"פ צואה משביעין את הנתבע שבועת היסת, עיי"ש עמ' 576, ובהערה ה' שם.

241-42. אבל אינו גובה עד שיביא ראיה. וכ"ה ("גובה") גם בברייתא שבבבלי הנ"ל. ומלשון זו ("גובה") משמע קצת כפירוש הרמ"ה 55 כמו שדייק הב"ח בטחו"מ שם. שם (סי' קצ"ז) שמדברים בשכ"מ שצוה לתת לאחר את הפקדון שיש לו ביד פלוני, ובכגון דא יש תועלת גדולה בכתיבה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

342. שלא יחתומו עד שיטלו רשות מבית דין. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. ובבבלי הנ"ל: אין כותבין אלא אם כן מכירין. ובה"ג הנ"ל: 56 לעיל הע' 52. אין העדים חותמין עד שישאלו אותו האיש. והסיגנון שלפנינו מגומגם, ומה עניינו של ב"ד לכאן.

443. הניח בנים קטנים וגדולים. בד, כי"ע, חי' הרשב"א קל"ט א': הניח בנים גדולים וקטנים. וכ"ה במשנתנו פ"ח מ"ז, וכצ"ל לפנינו.

543-44. והיו קטנים ניזונין ובאין בשתיקה, לא יאמרו קטנים וכו'. בד: והיו גדולים נזונין ובאין בשתיקה. ובכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל: והיו ניזונין ובאין וכו'. כלומר, הגדולים. וכן מוכרח מן העניין. וכנראה שמי שהוא הוסיף בכי"ו את המלה "קטנין" בטעות. ובמשנתנו פ"ח מ"ז: הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על 57 כ"ה בהוצאות המשניות שלנו. במשנה שבירושלמי (וכן גם בכי"ל), כ"י פרמה וברוב הראשונים. אבל בבבלי בהוצאות שלנו: אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים. וכ"ה בכ"י קויפמן, ובהוצ' לו בכל מקום "על ידי" (חוץ מן הבבא האחרונה). וכן מעיד במלא"ש למשנתנו: יש גורסים בכולהו באבי דמתניתין על ידי, וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן מצא בכל הספרים. ואין ספק בעיני שכ"ה גירסת בני א"י. והסיגנון כאן הוא כסיגנון משנת יבמות פ"י מ"ד ומ"ו. וכתב בקול הרמ"ז שם: נ"ל דהאי ע"י הוא כדאמרי' בעלמא מעכב על ידו (עיין להלן) שר"ל על כחו, א"נ ר"ל בשבילו. ובאמת ברוב המקומות "על ידי" משמעותו בשביל, מפני, משום, מסיבת. וברשב"ם כאן קל"ט א': שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס וכו'. ופירש, כנראה, ע"י הקטנים, שאין הגדולים מתפרנסים מתפוסת הבית מסיבת הקטנים שיעכבו בידם. ובאמת אין הבדל בין הגירסאות, ובמקורות א"י מצוי יותר "לעכב על ידי" (עיין בקונקורדנציה לתוספתא). וכ"ה בירושלמי, אבל במקבילות בבבלי "לעכב על", עיין לדוגמא תוספתא ב"מ פ"ז הי"א, ובמקבילה בבבלי שם ע"ט ב', וכן שם ב"ב פ"א ה"ה (כמה פעמים): "לעכב על ידי", אבל בבבלי שם כ"א א': לעכב על (ובירושלמי: ממחי בידי). וכן פירש בנימוקי יוסף את משנת יבמות פ"י מ"ו הנ"ל. ומ"ש הרמ"ז הנ"ל: כדאמרי' בעלמא מעכב על ידו, כנראה כיוון לבבלי ב"ב ט"ז א': מי מעכב על ידך, על כחך, עליך. ובאמת אין סיגנון זה רגיל בבבלי כלל, והוא סיגנון בני א"י. ובר"מ פ"ט מה' נחלות הי"ב: אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים נזונים מזונות הגדולים אלא חולקים בשוה. ופירושו, כנראה, שאין הגדולים מתפרנסים על חשבון הקטנים שהם אינם זקוקים לפרנסה גדולה, ואין הקטנים ניזונין על חשבון הגדולים, שהקטנים אוכלים הרבה ומפזרין ומאבדין, כמו שפירש הר"מ בעצמו בפיה"מ במקומו, וכשאר מפרשים, והסיגנון מגומגם. והגרא"ח שור בתורת חיים בסוף פירקין פירש את הר"מ שכוונתו אם הקטנים לבושים בגדים יקרים אין הגדולים מתלבשים באותן בגדים השובין, מפני שהם יותר גדולים וזקוקים לבגדים יותר ארוכים ורחבין, וכן אם הגדולים אוכלין מאכלי מעדנים, אין הקטנים ניזונין כמותן, מפני שהם מבזבזים כמות יותר גדולה. והארכתי בזה מפני שלא ראיתי במפרשי המשנה שהתעכבו על ידי "על ידי". הקטנים, ולא הקטנים נזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה, ועיין מ"ש בהערה 57. ובחי' הרשב"א הנ"ל הביא את התוספתא כאן כדי לפרש את משנתנו הנ"ל, שלא אמרו בה שאין הגדולים מתפרנסים וכו', אלא דווקא במיחו, אבל אם לא מיחו חזקתם שויתרו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ובריטב"א שם רומז לתוספתא כאן ומוסיף: וגם יפה הוא לקטנים, כדי שלא יצא מזה סיכסוך ומחלוקת ביניהם (כוונתו שאין כאן עניין של קטנים לאו בני מחילה נינהו). וכן דעת מורי הרשב"א נר"ו. וכן בנ"י פ"ח ריש סי' תת"פ ובמ"מ פ"ט מה' נחלות הי"ב. ועיין להלן פ"י ה"ג שורה 12, ומש"ש בשם הראב"ד. ובטור חו"מ סי' רפ"ו מביא דעת הרי"ד שחולק על כך. ובתשובת הר"ש משנץ (בשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' פראג סי' שי"ח): דמיא לשותפי דמחלי אהדדי, כדקתני בתוספת' גבי שותפי וכו', וכן בתשובת אחיו (שם סי' שי"ט): וכן בשותפים בתוס', או באשה דדמיא לאחיו ושותפין כל זמן שלא חלקו ומחלי אהדדי וכו'.

644-45. נשאו גדולים בחיי אביהן, לא יאמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם וכו'. נראה שבבא זו סמוכה לפיסקא של משנתנו: נשאו הגדולים ישאו הקטנים, וחילקה התוספתא בין נישאו הגדולים אחרי מיתת אביהן לבין שנשאו הגדולים לפני מיתתו. וכן מוכח מן המשנה עצמה ("מה שנתן להן אביהן "). ועיין בבלי קל"ט א'. 58 ואני מעיר על כך מפני דברי מהרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 661, ששער שבתוספתא לא שנו כלל את הבבא "נשאו הגדולים ישאו הקטנים". ולא זו בלבד שמסוגיית הבבלי מוכח ששנו בבא זו במשנתנו, אלא גם מן הירושלמי מוכח כן. ואמרו שם בסוף פירקין: ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא נסבין רברביא מאה גרבין ואינון טבין עשרים דינרין, נסבין זעירייא מאה גרבין, דאינון טבין עשרה דינרין. א"ל כמה דנסבן אלין, יסבין אילין, ושאלת ר' ירמיה יכולה להיות סמוכה רק לבבא של "נשאו הגדולים ישאו הקטנים", ותוכן שאלתו היתה שמא היא כוונת המשנה שנושאין מתפוסת הבית לפי צורך בית המשתה, ואם בנישואי הגדולים היו הרבה מסובים והיה צורך ביין משובח, או בחביות גדולות, ובנישואי הקטנים הספיקו יינות פחותים, או חביות קטנות, שמא אין הקטנים יכולים לתבוע שיתנו לחלקם את העודף, שהרי קבלו כל צרכי החתונה. וענה לו ר' זעירא שאף בצרכי נישואין הדין הוא כמו בפרנסה ומזונות. וכאן אין צורך במחאה מפורשת שהרי הקטנים לא ידעו כמה יעלו להם הנישואין.