תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח:ד

16-7. האומ' תנו נכסיי לפל', ואם מת פל' לפל', ואם [מת] פל' לפלני. המלה "מת" שהסגרתי נשמטה לפנינו, והשלמתיה ע"פ ס' ההשלמה פ"ח סי' א', י"ט ע"ב וע"פ עליות דרבינו יונה בשטמ"ק קל"ה סע"ב. אבל בד, ובכי"ע נשמט האבר השלישי. 14 צוקרמנדל השמיט בטעות גם האבר השני. ובמאירי, עמ' 510, קיצר במלה "וכו"', ובחנם מחקו המו"ל. וכן נשמט אצל בעל המאור פ"ח סי' תתל"ח (בסוגיא דנכסי לסבתא) ובהשלמה הנ"ל להלן שם סי' כ"ג, כ"ג ע"ב. וברור שיש כאן השמטה ע"י הדומות, כפי שמוכרח מן העניין. ושאר הראשונים שנביא להלן הביאו רק חלקים מן הברייתא שלהלן, ונעמוד על כך להלן בסוגיין. ועיין הלשון בירושלמי פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג, ומקבילה בכתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, ובבלי כאן קכ"ט ב', קל"ה ב'.

27-10. הראשון אוכל פירות, ואם מת ינתנו לשיני [השיני אוכל פירות, ואם מת ינתנו לשלישי]. מת השיני עד שלא ימות הראשון, הראשון אוכל פירות. [מת, ינתנו לשלישי. מת שלישי עד שלא ימות השיני, השיני אוכל פירות] ואם מת, יחזרו ליורשי הנותן. ההשלמות הן ע"פ כי"ע. וכ"ה גם אצל בעל המאור הנ"ל 15 ד"ה תוספתא. וכן היתה הגירסא גם לפני בעל ההשלמה, עיין בשני המקומות שצויין ברישא בפנים. ומאירי קכ"ה ב', עמ' 510. והנה הרישא ברורה. אבל האמצעית ששנתה שאם מת בחיי ראשון, ואח"כ מת הראשון ינתנו לשלישי, אעפ"י שמעולם לא זכה בה השני קשה, והיא מתנגדת בין לירושלמי ובין לבבלי, שהרי שנו בירושלמי הנ"ל: מת השני בחיי ראשון, הראשון אוכל פירות, ואם מת יחזיר ליורשי הראשון . 16 כ"ה בכ"י רוזינטל, ולפנינו בטעות: ליורשי הנותן. וכן בירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: מת השני בחיי הראשון, מכיון שלא זכה בהן השיני לא זכה בהן השלישי. 17 אבל עיין להלן שם בירושלמי, ומ"ש להלן בשם הרמב"ן. ובעל המאור שם, ד"ה ואיכא מאן דקשיא ליה, נדחק מאד בפירושה, והסיק שזו היא התוספתא שהביא התלמוד שם (קל"ו ב'): והתניא יחזרו ליורשי הנותן, והכוונה למת השלישי בהיי השני, (כלומר, לסיפא להלן) ולא חשו בעלי הגמרא להביא את התוספתא כולה כסדרה. ועיין להלן. והראב"ד בכתוב שם 18 הסגלה של רמ"ז חסידה חי"ח, עמ' 53 ואילך. כתב שהתוספתא עצמה אינה מתוקנת, בין מצד הסברא, ובין מצד שהיא סותרת לפי פשוטה לתלמוד, והסיק: אין לנו לטרוח ולדחוק בעבור שבוש התוספתא שאינן שנויות בתלמוד. 19 ולדבריו כיוון המאירי קכ"ה ב', עמ' 510: ויש שמחזיקין תוספתא זו במשבשת, וכבר נתבלבלו בה המפרשים הרבה ולא נתבררה להם כהוגן. וכן בחי' הריטב"א שם: ויש אומרים דההיא תוספתא לא מתרצתא וכו'. וכן בחי' הר"ן שם, סוף עמ' 403: ומי' (= ומיהו) אין לסמוך על תוספת' זו, דפליגא בהדיא אגמ' דילן, דקתני רישא מת שני בחיי ראשון ינתנו לשלישי, ובגמ' דילן אמרי יחזרו נכסים ליורשי ראשון (כלומר, וממילא אין לסמוך גם על הסיפא, עיין מ"ש להלן בסיפא). ברם במלחמות להרמב"ן מתרץ את דברי התוספתא ומפרש שיש חילוק בין "אחריך" שיש במשמע שאחר הראשון יקנה השני, ואחר שני השלישי, אבל לא אחר ראשון שלישי, שהוא כתנאי, אבל בתוספתא דקתני " אם מת" מדלגין מן הראשון לשלישי, ומסתייע מן הירושלמי בכתובות פ"ט ה"א הנ"ל, עיי"ש בפירושו. ולדבריו כיון בחי' הריטב"א קכ"ה ב' מ"ש בשם "ויש מתרצים". וכן כתב במאירי שם, עמ' 510, בשם יש אומרים, ומחלק בין "אחריך" לבין לשון "אם מת". 20 והערה ה' שם צריכה תיקון. ועיין בהשלמה סי' י"ט, כ"ג ע"ג, בשם "ואיכא דמתרץ". ומ"ש המאירי (עיין הערה 19) "שכבר נתבלבלו בה המפרשים הרבה ולא נתבררה להם" היא מפני הסוגיא בבבלי קכ"ה ב' באדם שאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי 21 זו היא גירסת הרשב"ם וספרי צרפת, אבל גירסת הגאונים וגירסת ספרי ספרד (כעדותם של הרמב"ן, הרשב"א ועוד) ביד רמה ובעליות דר' יונה היא: ובתרה לירתה (ליורשיה), וכ"ה ברי"ף סי' תתל"ח לפי עדות הב"ח שם, בשם אלפסי ישן וכן בס' ההשלמה פ"ח סי' א', וכן בבבלי בכ"י המבורג, עיין דק"ס, עמ' 340, הערה ע'. ועיין בכתוב שם להראב"ד הנ"ל (לעיל הערה 18) שפירש גירסא קשה זו (למה לו להתנות, שהרי בין כך נכסיה ליורשיה), וממנו ברשב"א וריטב"א ועוד שהוסיפו עוד טעמים. והיה לה בת לסבתא שמתה בחייה, ונחלקו שם רב הונא ורב ענן מה דינן של יורשי הבת [להוציא את בעלה]. ולרב הונא היא יורשת, אבל לרב ענן אינה יורשת, משום שאמר לירתי (או: לירתה) ולא לירתי ירתי (או: לירתי ירתה). ונשאו ונתנו בתוספתא כאן בסיפא, והדמיון הוא שיש כאן שלישי שהנכסים נשארים אצלו וליורשיו, עיין מ"ש להלן בסיפא. ועיקר המשא והמתן של הראשונים הוא בסיפא ששנו כאן: מת שלישי עד שלא ימות השיני, השיני אוכל פירות, ואם מת, יחזרו ליורשי הנותן. ובמאור שם, ד"ה ובמעשה, מביא בשם "יש מי שאומר" שאם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שלישי, והכריע שלא כמותם, וכמו שמפורש בתוספתא כאן, ומוסיף: וזו (כלומר, התוספתא) שנויה אליבא דרבי (כמפורש בסיפא), אבל אליבא דרשב"ג (כלומר, שהלכה כמותו), יחזרו ליורשי שני. וכן בעליות דרבינו יונה (בשטמ"ק) קכ"ה, ב', בס' ההשלמה פ"ח סי' א' וסי' י"ט (ועיי"ש מה שבאר באריכות), במאירי שם, עמ' 510, בחי' הרשב"א שם, עמ' קצ"ה (ויש שם ט"ס), שם עמ' קצ"ו, 22 ושם: שאם מת שלישי בחיי שני, דיחזרו נכסים ליורשי שני . והעתיק ע"פ פירוש בעל המאור שהבאנו בפנים, כמו שיוצא ברור מהעתקתו להלן שם קל"ו ב', (עמ' רי"ד) ד"ה אחריך, שהביא את התוספתא כגירסא שלפנינו, והוסיף שם שהיא כרבי. שם, עמ' רי"ד, ריטב"א שם קכ"ה ב' (עמ' 446), שם קל"ז א' (עמ' 485), חי' הר"ן קכ"ה ב', עמ' 403.

310-11. הראשון מוכר קרקע ואוכל פירות דברי ר'. וכ"ה בד, ובעליות דרבינו יונה קל"ה ב' ("מוכר קרקע ואוכל"). ובכי"ע: מוכר פירות ואוכל קרקע, ופשיטא שצ"ל: אוכל פירות ומוכר קרקע. וכ"ה בבעל המאור ובהשלמה הנ"ל. ובירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: הראשון מוכר קרקע ולוקח פירות. ובבבלי קל"ז א': ראשון יורד ומוכר ואוכל, ומתוך קושיא מברייתא אחרת פירשו בבבלי שם: הא לפירא. וכתב בעל המאור שם: ולפיכך יש עלינו לפרש דברי התוספתא הראשון אוכל פירות ומוכר קרקע דברי רבי, כלומר מוכר הקרקע לאכילת הפירות. והוא מתאים ללשון הירושלמי בכתובות הנ"ל. ועיין ברשב"ם קל"ז א', ד"ה הא לכתחילה. ברם בירושלמי כאן פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג הנ"ל: הראשון אוכל פירות וקונה קרקע דברי רבי. וכ"ה גם בכ"י רוזינטל, וכ"ה בירושלמי להלן בסמוך שם, וכן מעתיק בשם הירושלמי בעיטור מתנת שכ"מ, 23 ובחנם הגיהו המפרשים בירושלמי, עיי"ש בשדה יהושע ובפ"מ. הוצ' רמא"י, ס' ע"ג. ומתוך דבריו שם מוכח שפירש שהראשון אוכל את כל פירות השדה, ובעודף הפירות מותר לו לקנות קרקע. ועיין להלן בסמוך.

411-12. רבן שמעון בן גמליאל או' אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. וכ"ה ("ר' שמעון בן גמליאל") בד. וכ"ה אצל בעל המאור ובהשלמה הנ"ל. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. וכן בעליות דרבינו יונה (בשטמ"ק) קל"ה סע"ב: דברי [ר']. ר' שמעון בן אלעזר אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. פי' דס"ל לר' שמעון בן אלעזר כתיב בג' , 24 כ"ה בשטמ"ק ד"ר. וברור שצ"ל: כר"ש ב"ג (כלומר שבבבלי). וגירסת שטמ"ק בד"ח בדויה מן הלב. ולפיכך אם אמר מכר 25 כנראה שצ"ל: אחריך. ובד"ח הגיהו, ודלגו על המלה "אמר", והדפיסו: ולפיכך אם מכר מכרו קיים. מכרו קיים, ואפילו לגופ', ולפיכך אין לו למכור לכתחילה לרשב"ג, כדאמרינן בשמעתין. ובמאור הנ"ל מפרש את דברי רשב"ג: לא ימכור לכתחילה הקרקע בסתם, אלא בפירוש לאכילת פירות, שאם מכר בסתם הכל מכור ואין לשני כלום, 26 בכתוב שם הנ"ל (לעיל הערה 18), עמ' 54, מעתיק ממנו: שאם מכר בסתם הכל מודים שאין לשני כלום. לפי שלא שייר לו הראשון. ועיין בפי' הרשב"ם קל"ז א', ד"ה הא לכתחלה, הנ"ל. והראב"ד בכתוב שם 27 לעיל הערה 26. השיג עליו: זהו שינוי גדול, ולשון הברייתא אין לראשון אלא אכילת פירות, והוא מפרש שמותר למכור, ואיך שינה הסלולה על מה שפירשו הראשונים, וסובר לתקן והוא מקלקל, כי הראשונים פירשו שאפילו פירות לא ימכור, אלא יאכל (כלומר, יאכל רק מה שצריך לו, ולא ימכור את השאר), והטעם כדי שלא יפסיד אותם הלוקח (כלומר, שהלוקח יעכב את כל הפירות שקנה, ואם ימות לפני שאכל את כל מה שמכר לא ישאר לשני), מכל מקום אם עשה עשוי, ואפילו לגופו. ועיין ביד רמה קל"ז א' סי' קפ"ג. ועיין בפירוש רבינו אפרים שהביא בעיטור, מתנת שכ"מ, הוצ' רמא"י, ס' ע"ג, ומ"ש שם בעל העיטור בשם אביו. וכל מה שטרחו רבותינו ז"ל הוא רק ליישב את סוגיית הבבלי שם (קל"ו ב' ואילך) שתלו מחלוקת רבי ורשב"ג במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם קניין פירות כקניין הגוף, או לא, ובגירסא שם קל"ח רע"א בעניין "אחריך" (או: אלא אחריך), ובפירוש הסוגייא שם, ולעיל שם קכ"ה ב' (בעניין נכסי לסבתא) ולהלן שם (קל"ז ב'). ולכל זה אין זכר בירושלמי, והתוספתא מתפרשת כפשוטה, והרישא בוודאי חולקת על הבבלי.