תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ט:ב

13. המוכר שדה חבירו במעמד חבירו לא עשה כלום. וכן הביאה הרמב"ן בס' הזכות יבמות פ"ז (ד' ליוורנו כ"ב ע"ג) ובתשב"ץ ח"ב סי' רכ"ד, מ"ד סע"ג, ובח"ג סי' ס"ח, י"ד ע"ד, והוסיף: וכבר כתב בתוספתא זו הרמב"ן ז"ל. והיא פשוטה, וגדולה מזו אמרו בירושלמי כאן פ"ג ה"י, י"ד ע"ב. הפותח חלון בכותל חבירו 4 אני מעתיק את גירסת הירושלמי ע"פ כ"י רוזינטל וראשונים, עיין מש"ש בפירושי לכ"י זה. במעמד חבירו ר' אומר פותח בשמאל נועל בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם, יכול מימר ליה הוינא בעי תלעי, היה מושיט לו צרורות, יכול מימר מגחך הוינא בההוא גברא. ואם בדבר ששייך בו מחילה אמרו כן, כל שכן בדבר שהוא צריך קניין, שהוא יכול לומר משטה אני בך, תטרח ותקנה ואח"כ אני מוציאה מידך.

23-4. כתב וקיים מאחריו דבריו קיימין. וכ"ה בד. אבל בכי"ע כתב מקיימני אחריו וכו'. ובס' הזכות הנ"ל: מקיימנו (צ"ל: מקיימני) אחריו דבריו קיימין, וכו' לא עשה כלום עד שקיימו מכירתו אחרי[ו]. וכן בתשב"ץ ח"ג הנ"ל: מקיימני 5 בח"ב סי' רכ"ד העתיק: ואם כתב מקיים אני אחריו וכו', והוא ניסוח הרב בעצמו, וגם בס' הזכות חסרות המלים "ואם כתב", והיא היא, והפירוש ברור, שכתב כן. אחריו דבריו קיימין. ופירשו המפרשים שחתם עליה בעד, כמשנת כתובות פי"ג מ"ו, והובאה בבבלי כאן ל' ב', עיי"ש בסוגיין. ובנידון דידן כ"ע מודי שדבריו קיימין שהרי אין כאן הטעם של השני נוח לי. ברם הלשון "מקיימני אחריו" אינו סובל פירוש זה, 6 אעפ"י שבדוחק רב אפשר לקיים פירוש זה, עיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 294, ד"ה הוא כותב והן מקיימין. ולפי פשוטו הכוונה שכתב כן, אחרי חתימת העדים. והברייתא משלימה את משנתנו הנ"ל, שלאו דווקא אם הוא חתם בעד, שבלעדיו לא היתה המכירה קיימת, אלא אפילו אם כבר נגמרה המכירה, והוא כתב אחרי חתימת העדים מקיימני מאחריו וכו'. ובס' הזכות הנ"ל: מקיימנו (צ"ל: מקיימני) אחריו דבריו קיימין, בעלמא לא איבד את זכותו, עיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' קמ"ז סעיף א'.

34. הבן הנושא ונותן בשל אביו אע"פ שהשטרות ואונות יוצאין על שמו וכו'. בבבלי כאן נ"ב ב': דתניא אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית וכו', וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו'. וכתב ביד רמה שם סי' רי"ד שהוא הדין גבי בן בנכסי אביו ואשה בנכסי בעלה והביא את כל הברייתא שלנו בשם התוספתא 7 מכיון שלא מצאתי בספרו על ב"ב שרבינו לבדו מביא את התוספתא, שלא נמצאת לא בר"ח ולא ברי"ף יש לשער שגם הר"ח כאן מביא את התוספתא, אבל בספר הנר לר"ז אגאמאתי 219 ע"ב, לא העתיק אותה. ומפרש אותה, עיין להלן. ועיין במה שהאריך בח"ד.

45-6. מה שירשתי משל בית אבי אבא הן, או משל בית אבי אמה הן. יש כאן אשגרה מן הסיפא, וצ"ל: מה שירשתי משל בית אבי אמה הן (ולא יותר). וכ"ה ביד רמה הנ"ל (אימא). וכן בכי"ע: מבית אבי אימא הן. וכ"ה בבבלי הנ"ל.

56. יעשה מפורש כפירושו. וכ"ה בכי"ע. וביד רמה: יעשה מפורש בפירושו. ובד: כמפורש בפירושו. ובבבלי הנ"ל: עליו להביא ראיה. ועיין מ"ש על כך להלן בסיפא, שורה 8.

68. יעשה מפורש כפירושו. וכן מעתיק ר' נתן בר' מאיר (בס' התרומות שער ו' סי' ב') 8 והעתקתי את דבריו בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 146. בשם התוספתא, ובד: יעשה כמפורש בפירושו. ובכי"ע: יעשה מפורש כפירושה . וביד רמה הנ"ל: תעשה מפורש בפירושה . ובבבלי הנ"ל: עליה להבא ראייה. וכותב הרמ"ה שהן הן דברי הבבלי הן דברי התוספתא, ומסביר: והשתא נחזי אנן, מאי בפירושו, אילימא בפירושו של שטר, מאי שנא גבי בן דקתני בפירושו ומאי שנא גבי אשה דקתני בפירושה, אלמא מאי בפירושו, בפירושו של בן דקאמר שלי הן, ומאי בפירושה בפירושה של אשה, דקאמרה שלי הן. ומאי יעשה מפורש כפירושו, אילימא דמהימן למימר שלי הן, אי הכי ליתני נאמן וכו', ועוד למה לי למתנא יעשה מפורש בפירושו, ליתני יעשה בפירושו, אלא לאו הכי קאמר יעשה הדבר מפורש וברור בראיה שהן שלו בפירושו, והוא הדין גבי אשה. וגם ר' נתן בר' מאיר הנ"ל פירש כן לפי גירסתו בשתי הבבות ("מפורש כפירושו"), וכתב: מפורש כפירושו כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא כסתום, אלא שתהיה מבררת שדבריה אמתיים. ואנו רואים שהראשונים ז"ל התלבטו בפירוש הביטוי הסתום הזה שנמצא כמה פעמים בתוספתא, והארכנו בבאורו לעיל ב"ק פי"א ה"א שורה 4, ד"ה והנה הדיבור, עיין מש"ש.