תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ט:א
תוספתא כפשוטה על בבא בתרא · Tosefta Kifshutah on Bava Batra 9:1
Open in the reader →11. ר' נתן או' נחום המדי היה מדייני גזירות. הכותב נכסיו וכו'. וכ"ה בד. וכבר תמה בח"ד מה עניינו של נחום המדי לכאן. אבל בכי"ע: מדייני גזירות. אמ' הכותב וכו'. וכן תיקנו מעצמם בד"ח, כלומר נחום המדי שהיה מדייני גזירות אמר את ההלכה של הכותב. ובירושלמי כתובות פי"ג ה"א, ל"ה ע"ג, ובבבלי שם, ק"ה א', הובאה מסורת זו על שררת נחום המדי בשם ר' נתן, אבל לא הזכירו את ההלכה שלפנינו. ובאמת חסרון המלה "אמר" אינו מוכיח כלום, ובמקורות א"י (ובפרט בירושלמי) משמיטים מלה זו, והכוונה אחת. ומ"מ שאלת בעל ח"ד במקומה עומדת, ומה עניינו של נחום המדי לכאן. ושמא הזכיר התנא (במשנה שהיתה לפני מסדר התוספתא) ברפ"ט שאדמון היה מדיני גזרות שבירושלים, כמו שהקדימו במשנת כתובות רפי"ג, והרי גם הלכה ב' שלהלן היא כעין דברי אדמון במשנת כתובות פי"ג מ"ו. והוסיף כאן ר' נתן שגם נחום המדי היה מדייני גזירות ואמר את ההלכה שלהלן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
21-2. הכותב נכסיו בשם חבירו אין כופין אותו לחזור. ואם התנה עמו מתחלה על מנת כן, כופין אותו לחזור. וכ"ה ("לחזור") בכל הנוסחאות. וודאי גמור בעיני שצ"ל: לחזיר (= להחזיר), כלומר החבר קנה, ואינו צריך להחזיר למוכר. ועיין נדרים פ"ה מ"ה ובראשונים שם מ"ח א', ומ"ש לעיל פ"ח ה"ט שורה 21. ובבבלי ב"ק ק"ב ב': ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו על מנת כן, כופין אותו למכור. מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר, הלוקח שדה בשם ריש גלותא , אין כופין את ריש גלותא למכור וכו'. ופירש הגאון: 1 שטמ"ק במקומו, אוה"ג, עמ' 158. ואם אמ' לו על מנת [כן] אני נותן לך מעותי, כדי שיכתוב לי ריש גלותא שטר מכירה כופין ריש גלותא שיכתוב לו שטר מכירה משמו. אבל בחי' הראב"ד במקומו (עמ' רס"ח) כתב שאפילו אמר לו לריש גלותא על מנת, לא אמר כלום, שהרי לא עשה שום מעשה עם ריש גלותא, ודברים בעלמא הם. ועיין בבבלי להלן שם שפירשו ברייתא זו אחרת. אבל לפי הנוסח בתוספתא ברור שהדברים כפשוטם. ומתוך הלשון בבבלי ברור שיש לנו ברייתא בבלית. ונראה שעליה חלק ר' נתן ואמר שנחום המדי היה מדייני גזירות, והוא שנה ברייתא זו, 2 נחום המדי חי בזמן חורבן הבית ולאחריו (כמשנת נזיר פ"ה מ"ד) והסיקרין שבירושלים היו עושקים את בעלי האחוזות הגדולות, עובדא שמשתקפת גם בתוך האגדה של א"י, עיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, איכ"ר פ"ב, ב' הוצ' בובר, עמ' 103. ובאותו זמן מובן מאד שהיו כותבים את הנכסים על שם תקיפים שלא נגעו בהם הסיקרין. וחידש שכופין את חבירו להחזיר, 3 כלומר אם הכותב ירצה בכך. עיין לעיל הערה 2. אם התנה עמו בתחילה על מנת כן. ובבבל חלקו על ר' נתן וסברו שנחום המדי לא היה מדייני גזירות, כמו שהסיקו בבבלי כתובות ק"ה א': ולא הודו לו חכמים. ואף לא הזכירו אותו בבבלי ע"ז ז' ב', עיי"ש.