תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ט:ז
תוספתא כפשוטה על בבא בתרא · Tosefta Kifshutah on Bava Batra 9:7
Open in the reader →122-24. האומ' מאתים דינר יש לי ביד פל', ושלש מאות ביד פל', וחמש מאות ביד פל', ופל' יטול מאתים דינר, יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה, ואע"פ שלא נתכנסו כולן. וכן מעתיק הרמב"ן בגיטין ס"ו א', ד"ה שלחו מתם, ובחי' הריטב"א שם (בשיבושים), ובחי' הרשב"א כאן קל"ח א', ד"ה ומיהו, 22 ומכאן העתיק הרב המגיד פ"י מה' זכייה ומתנה הי"ד, ובטחו"מ סי' רנ"ג (בד"ח קנ"ב ע"ב). ולפי הצוואה היה נראה שהוא נותן לו מאתים זוז, והשאר משאיר ליורשיו. ופירשו הראשונים הנ"ל שאעפ"י שהחוב והכתובה מיעטו את האלף זוז שהיה ביד שלשתן, לא הפסיד מקבל המתנה כלום, ואין היורשים יכולים לטעון אנו נקבל את שלנו, וחלקך היא שנתמעט, מפני שאין הנותן אלא מראה מקום, היכן יש לו מעות, ואמר שמתוך המעות הללו יתנו לו מאתים זוז, והרי נשארו שם מאתים זוז אחרי גביית החוב והכתובה, ועיין מ"ש להלן.
224-26. אבל אם אמ' יטול פל' מאתים דינר, אם נתכנסו כולן נוטל, ואם לאו אין נוטל אלא לפי חשבון. וכ"ה בחי' הרשב"א כאן ובחי' הריטב"א גיטין הנ"ל. אבל בד ובכי"ע: אבל אם אמר ואחר כך יטול פלוני וכו'. וכן מעתיק בחי' הרמב"ן הנ"ל. ואת הגירסא שלפנינו פירש הרשב"א שהיה מונה את הנכסים שיש לו, כך וכך ביד פלוני וכו', ומתוך כך 23 וכן מעתיק הרב המגיד הנ"ל בשם הרשב"א, וכ"ה בטחו"מ סי' רנ"ג. ולפי גירסא זו לא אמר הנותן ואחר כך יטול, אלא אחרי שמנה את הנכסים שלו אמר: תנו מאתים וכו'. ועל פיו (כלומר, ע"פ הרב המגיד) הגיה הגר"א (חו"מ סי' רנ"ג ס"ק כ"ב) את התוספתא. אמר תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין לו את המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון. וכאן מוכח מתוך דברי הנותן שרצונו הוא שהמקבל יקבל מכל חלק וחלק שיש לו ביד אחרים, ולפיכך אם החוב מיעט חלק אחד, אף המקבל הפסיד לפי חלקו, ואינו נוטל אלא לפי חשבון. והברייתא שלנו נידונה ע"י הראשונים בקשר עם צוואת גניבא שאמר "הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא", ואמרו בבבלי (גיטין ס"ו א') שאמר "מחמרא" כדי ליפות כוחו של ר' אבינא. ופירש"י שאם אמר "חמרא" (ולא "מחמרא") אם החמיץ חלק מן היין היו היורשים יכולים לומר לו שלך החמיץ, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה כדי. והרמב"ן פירש את דברי רש"י שהם בדווקא שהיורשים יכולים לומר כל מה שהחמיץ הוא מחלקך, ודינו כעבד בעבדי אני מוכר לך, ומת וכו' (מנחות ק"ח סע"ב). והביא הרמב"ן את התוספתא כאן ופירשה שמכיון שגילה את דעתו שנותן לו מכל אחד ואחד, אם אחד מהם העביר את חלקו, אבד גם המקבל את חלקו. ואם "סיים לו, יטול ממנו (כלומר שאמר לו בפירוש יטול ממנו), אבד מקצת, אבד חלקו לגמרי", כדין התלמוד במנחות. ועיין בטחו"מ סי' רנ"ג. ועיין בנתיבות המשפט סי' רנ"ג ס"ק ט', שציין לו בשירי מנחה כאן.