תוספתא כפשוטה על בבא קמא י:יא

132. הגוזל את חבירו שוה פרוטה וכו'. משנתנו פ"ט מ"ה, ולא נשנית כאן אלא להסמיך לה את דברי ר' שמעון בן אלעזר.

233. לא לבנו ולא לשלוחו וכו'. לפי פשוטו פירושו שאין "לשלוחו" אלא בן ביתו של הנגזל, דומיא דבנו. וכן אמרו בבבלי ק"ד א': כדאמר רב חסדא 25 כלומר, על משנת ב"מ פ"ח מ"ג: ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו. בשכירו ובלקיטו, הכא נמי בשכירו ולקיטו (ועיין ברש"י שם בלישנא אחרינא). והוא "בן הבית" שבמשנת שבועות ספ"ז. ופירשוה בתוספתא כתובות פ"ט ה"ג, עמ' 88: בן בית שאמרו, לא זה שנכנס ויוצא אלא מכניס פירות ומוציא פירות, שוכר פועלים ופוטר פועלים, עיין מ"ש לעיל שם ח"ו, עמ' 337. ובמשנתנו כאן ברור שמדברים בשלוחו של נגזל, דומיא דבנו. אבל כשהנגזל עשה שליח בעדים, או אמר לו בפניו בפירוש שישלח ביד פלוני שעשאו שליח, הרי שלוחו של אדם כמותו בכל מקום, ומיד רשאי להקריב את אשמו. וכן אמרו בספרי נשא פיס' ג', עמ' 6: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. אין לי אלא לו ושלוחו וכו'. ועיין תו"כ סוף ויקרא פרשה י"ג הי"ב, כ"ח ע"ג. 26 בדפוסים נוספה בטעות המלה "יכול" לפני "יתננו לשלוחו", ואינה בשני כתה"י של הוותיקן, במדרש הגדול, בפסיקתא זוטרתי, בפי' הראב"ד, בפי' רבינו הלל ובספר הנר, 48 ע"א (בסופו).

3אבל נותן הוא לשליח בית דין שעשה. המלה "שעשה" חסרה בד, בכי"ע ובמשנתנו. ולפי הגירסא שלנו ברור שהכוונה לשליח בית דין שעשה הגזלן. ור' שמעון בן אלעזר להלן חולק. וכן משמע מפשוטה של משנתנו וממדרשי ההלכה הנ"ל. וכן מוכח בבבלי ק"ד א' שרשב"א חולק על סתם משנתנו. אבל נראה שהמלה "שעשה" נשתרבבה מן השורה שלמטה. ובירושלמי ב"מ פ"ג ה"ד, ט' ע"א: ר' יוחנן סבר מימר שלוח בית דין שעשה גוזל. תניי חורן תני 27 הכוונה לר"ש בן אלעזר שבתוספתא להלן. שליח בית דין שעש' נגזל, ולא שליח בית דין שעשה גוזל. ובירושלמי יבמות פט"ו ה"י, ט"ו ע"ב: ר' יוחנן סבר מימר בית דין שעשאו גזול (גָזוֹל) לא בית דין שעשאו נגזל. 28 כלומר, לאו דווקא בשעשאו נגזל, שהוא דבר פשוט. רב אמר בית דין שעשאו נגזל, ולא בית דין שעשאו גוזל. חייליה דרב מן הדא דמר ר' שמעון בן לעזר בית דין שעשאו נגזל, ולא בית דין שעשאו גוזל. 29 עיין מ"ש בתיקון הסוגייא לעיל שם במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 49. ונראה שרב סובר שר"ש בן אלעזר מפרש את משנתנו ואינו חולק, הואיל ובמשנתנו הלשון סתום. ועיין מ"ש להלן בסמוד ד"ה והנה, בבאור מהותה של השליחות של שליח ב"ד.

434. ר' שמעון בן לעזר אומ' בשלוח בית דין שעשה ניגזל וכו'. בבלי ק"ד א', ירושלמי הנ"ל, עיין מ"ש לעיל בסמוך. והנה בשליח ב"ד שעשאו גזלן יש לנו דין מיוחד, שאין בית דין שולחין לנגזל, כדי לחסוך הוצאות הדרך לגזלן, אלא מודיעין לנגזל, והוא בא ונוטל, שהרי אפילו באינו יודע למי גזל עושה כן, וכמו שאמר רב ספרא ב"מ ל"ז ב': ויניח, ופירשו התוספות (כאן ק"ג א', ד"ה אבל) שיניח בבית דין (שלא כפירש"י בב"מ שם). ובחי' הראב"ד בב"מ (לפי שטמ"ק): ויניח. פי' ביד בית דין, או לשליח בית דין. ופירושו שב"ד מזכין לנגזל בכל מקום שהוא והוא מונח בידיהן, והיא תקנה מיוחדת, כפירש"י במשנתנו כאן, ק"ג א'. ובירושלמי הנ"ל: אם בשנשבע היה לו לעשות שליח בית דין. ומלשון זו משמע כפירש"י בב"מ, ולשאר הראשונים היה צ"ל: אם בשנשבע יודה לר"ט, שהרי כשהוא מניח אף הוא נותן לשליח ב"ד. ובעל כרחינו אנו אומרים שלר"ט מניח, ומשאירה אח"כ בידו. אבל בכל אופן מוכח שאם הגזלן עושה שליח בית דין יוצא אפילו אינו ידוע מי הנגזל, והגזלן נפטר ע"פ תקנה מיוחדת. אבל לדברי ר"ש בן אלעזר אין כאן תקנה מיוחדת, ואם הנגזל מרשה לשליח בית דין לקבל, הרי הוא זוכה מיד, אלא שמשמיעים לנו ש"ונתן לו" שבכתוב הוא לאו דווקא אלא אפילו נתן לשלוחו של הנגזל, וכמפורש בספרי נשא הנ"ל, ועיין להלן בסמוך.

535. לפיכך אם שלח הלה ונטלה הרי זה זכה. כלומר, אם אנו אומרים ש"ונתן לו" לאו דווקא, ויכול לעשות שליח ב"ד, הרי אין הבדל אם הרשה לבית דין, או אם שלח הנגזל שליח, ונטלה השליח, זכה מיד, ואין צורך שיבוא לידו, כמפורש בספרי הנ"ל. ואין חולק על הלכה זו, אלא שיש כאן הסבר של ר"ש בן אלעזר לדבריו, ועצה טובה קמ"ל שאין הנגזל צריך לטרוח ולמצוא שליח נאמן, אלא עושה שליח ב"ד, וב"ד ישמור את הכסף בידיהם עד שיגיע לידו, ומכל שכן אם עשה הנגזל שליח להביא לו את הגזילה. ובבבלי גורס: או עשאו גזלן , ושלח הלה ונטל את שלו מידו, פטור. ולהלכה היא היא.

635-36. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק במה דברים אמורים בזמן שהיתה הקרן מרובה על הוצאה וכו'. וכ"ה בס' יראים סי' רנ"ז, השלם סי' ק"ע, עמ' 162, בשם התוספתא. ובבבלי ק"ג ב': ר' אלעזר בר' צדוק אומר תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה וכו'. ור' אלעזר בר"צ חולק על משנתנו וסובר שדווקא בהוצאה יתירה על הקרן עושה שליח ב"ד ומשלם לב"ד, אבל בלאו הכי צריך להוליך את הגזילה אפילו למדי. ומדברי בעל ס' יראים הנ"ל משמע שפירש שדברי ר' אלעזר בר' צדוק עונים על הרישא של משנתנו, על "יוליכנו אחריו אפילו למדי", ועל כך מוסיף ר"א בר' צדוק את דבריו. והוא חולק גם על הסיפא, וסובר שדווקא אם הוצאה יתירה על הקרן עושה שליח, ואין שום הבדל בין התוספתא לבין הבבלי. ועיין בח"ד שהאריך.

738. פרוטה בקרן מעכב, חצי פרוטה אין מעכב. עצם ההלכה במשנתנו פ"ט מ"ו. וכל הברייתא בשם התוספתא בס' הנר 48 רע"ב. ועיין בתוספות ק"ד ב', ד"ה חוץ, בתיו"ט למשנתנו ובתוספות רעק"א שם. ועיין בח"ד ובירושלמי מע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג, ובבלי כאן ק"ג א'.

8חומש כולו אין מעכב. משנתנו הנ"ל, ס' הנר הנ"ל.

939. משזקף החומש הרי הוא כקרן לכל דבר. וכ"ה בס' הנר הנ"ל. ובד: מי שזקף החומש הרי הוא כחומש לכל דבר. ובכי"ע: משזקף הקרן הרי הוא כקרן לכל דבר. והנה גירסת ד וכי"ע קשה גם מצד הלשון, והדבור "משזקף" 30 כלומר, אחרי שזקף, וגם "מי שזקף" פירושו כן, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 1218 ואילך. מוכיח שבזקיפה נעשה איזה שינוי, אחרת היינו אומרים: זקף החומש הרי הוא כחומש לכל דבר. וכן לפי גירסת כי"ע: משזקף הקרן הרי הוא כקרן לכל דבר. ובפירוש בעל מ"א מגיה בדפוס כגירסא שלפנינו, וכגירסת בעל ס' הנר. ולכאורה דבריו קשים, וכמו שהקשה עליו אחד המחברים החדשים: הלא גם בלי זקיפת החומש במלוה דינו כקרן, ואם נשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש (פ"ט מ"ז), ויוליכנו אפילו למדי, עיין בתוספות ק"ד ב', ד"ה נתן. ברם בס' הנר לעיל שם מפרש גם את משנתנו כן: נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש פיר' כגון שזקף עליו הקרן והחומש במלוה ונתן לו הקרן וכפרו בחומש ונשבע וכו'. 31 ובירושלמי למשנתנו (פ"י ה"ז, ז' ע"א): אמר ר' יונתן בנתינת החומש נעשה חומש קרן. אלא שהפירוש שם לא נתברר לי (בלי הגהה), וצ"ע. ונראה בפירושו שתנא זה סובר כחכמים שלהלן שורה 53–54, ובזקיפת הקרן במלוה אינו נפטר, ועדיין חייב בו ומשזקף את הכל (גם את החומש) במלוה הרי החומש כקרן, והכל נעשה כחיוב אחד, ואם החזיר לו את הקרן אחרי הזקיפה אנו אומרים מי מיפס, ושמא החזיר החומש, ועדיין הקרן קיים. ולפי פשוטה של הברייתא להלן בסמוך, ד"ה מת הגוזל, (עיין מש"ש) שאין היורשין משלמין חומש אפילו אם אביהם נשבע והודה (בניגוד לשיטת הבבלי), בבא זו מתפרשת כפשוטה, והיא כר' יוסי הגלילי להלן, ופירושה שאם זקף את החומש במלוה ונתן לו שטר על הכל, הרי החומש כקרן, והיורשים חייבין לשלם ככל מלוה בשטר. ואפילו לשיטת הבבלי הרי אין חומש מעכב באביהם, ומכל שכן בהם, אבל אם זקף את החומש במלוה מעכב, כמו הקרן.