תוספתא כפשוטה על בבא קמא יא:ב

14-5. הבן שנושא ונותן משל אביו, וכן העבד שנושא ונותן משל רבו, הרי הן של אב וכו'. להלן ב"ב פ"ט ה"ב: הבן שנושא ונותן בשל אביו, אע"פ שהשטרות ואונות יוצאין על שמו הרי הן של אביו, ואם אמ' מה שירשתי משל בית אבי אבא הן, או משל בית אבי אמא הן, יעשה מפורש כפירושו. האשה שנתנה (צ"ל: שנשאה, כבשאר נוסחאות) ונתנה בשל בעלה וכו' משל בית אבי אמה הן, יעשה מפורש כפירושו (בכי"ע: כפירושה). אבל לפי הנוסח שבבבלי ב"ב נ"ב ב' אינם נאמנים. ובפירוש הרמ"ה נ"ב ב' סוף סי' רי"ד פירש את התוספתא שהם צריכים לעשות מפורש כפירושם, כלומר, עליהם להביא ראייה. וכן פירש גם ר' נתן בר' מאיר בס' התרומות ש"ו ח"ד סי' ב', עיי"ש. ואין סתירה בין התוספתא והבבלי. אבל פירושיהם דחוקים, וקשה להשלים בין התוספתא והבבלי. ועיי"ש בב"ב נ"ב א' במחלוקת רב ושמואל. ועיין להלן ב"מ פ"א הי"ט ומש"ש. וכנראה שיש כאן שתי שיטות, שכבר נחלקו בהן התנאים, והתוספתא היא בשיטת ר' חייה. ובירושלמי 10 ב"ק פ"ו ה"ז, ה' ע"ג, שבועות פ"ז ה"ה, ל"ז ע"ד. מסופר באריסו של בר זיזא שהפקיד ליטרא זהב אצל אדם אחד, לבסוף מתו בר זיזא ואריסו, ופסק ר' ישמעאל בר' יוסי שיתנו את הזהב ליורשיו של בר זיזא, משום "מאן דהוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא אינון". אבל ר' חייא חלק עליו ופסק שינתנו לבניו של האריס משום "אית בר נש דלא בעי מפרסם נפשיה" (כן הוא בשבועות). ועיין בבלי סנהדרין כ"ט ב'. ור' ישמעאל בר' יוסי דן את האריס כנושא ונותן בתוך הבית (ועיין בתוספות נ"א סע"ב), וחזקה הוא שהכל הוא של בעל הבית, והוא לא היה נאמן לומר שהוא שלו, כשיטת הברייתא שבבבלי הנ"ל, וכשיטתו של רב שם נ"ב א'. אבל לשיטת התוספתא והירושלמי בשיטת ר' חייא יכול היה לטעון שלי היא, והוא הדין באח הנושא והנותן ובאשה וכו', וכדברי שמואל נ"ב א', ואם מת, ינתן ליורשיו, 11 עיין בבלי ב"ב נ"ב סע"א ובתוספות שם, ד"ה ומודה. וכאן הרי לא נזכר כלל שהוא טען שהן שלו, שנפלו לו בירושה. אבל אם אמר בשעת מיתה ינתנו לפלוני שהן שלו, יעשה מפורש כפירושו, ולא ינתנו ליורשי האב ולרבו של העבד. ויש כאן אומדנא, עיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה וברי"ף.