תוספתא כפשוטה על בבא קמא ב:ב

111-12. מועד שהעידו בו שלשה ימים. ותם שהיו התינוקות ממשמשין לו בין קרניו. וכן בכי"ע: שלשה ימים , ותם שיחזרו התינוקות למשמש בין קרניו. ובד חסרה המלה "ימים", וצריך להשלימה ע"פ כי"ו וכי"ע, והגירסא בד"ח: שלשה פעמים , היא הגהת המפרשים ע"פ המשנה. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים , ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. ולפ"ז הרישא היא פיסקא קטועה ממשנתנו, ומדברי ר' יהודה היא, והסיפא מפרשת את דברי ר' מאיר במשנתנו שהתינוקות ממשמשין בין קרני השור. 5 ובכי"י של המכילתא משפטים פ"י (הוצ' הורוביץ, עמ' 284, עיי"ש בשנו"ס). שיהא התינוק ממשמש בין קרניו, ואינו נוגח. וכע"ז בפסיקתא זוטרתי שם, עמ' 154. ועיין מ"ש ר"י לוי בפירושו כאן, עמ' 58, בהערה. ורש"י (כ"ד ב', ד"ה הא נגח) מפרש שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח שוורים אחרים, הרי חוזר לתמותו. וכן פירשו בתוספות רבינו פרץ למשנתנו, אלא שהוסיפו שאם לא נגחו את התינוקות עדיין אינו חוזר לתמותו לעניין שוורים, מפני שאדם אית ליה מזלא (בבלי ב' ב', ועיי"ש ל"ז א'). ובאמת מהמשך הסוגיא בבבלי כ"ד ב' משמע קצת כפירש"י שע"י המשמוש נגח שוורים אחרים, ולא את התינוקות עצמם ששיסוהו בעצמם, שהרי בזה בוודאי פטור על הנגיחה, עיי"ש. אבל רוב הראשונים חולקים, ומפרשים שאינו נוגח את התינוקות. והרשב"א (כ"ג ב', ד"ה כל) והמאירי שם (עמ' 71) הביאו את לשון התוספתא כאן ("בין קרניו"), וכנראה שרצו להסתייע מכאן שמדברים אפילו בתינוקות עצמן, שהרי לעניין נגיחת שוורים אחרים, מה לי משחקים בין קרניו, מה לי משחקים בבטנו, כל שמרגיזין אותו ואינו נוגח אחרים מסביבו, חוזר לתמותו.

212-13. נעשה תם בן יומו, ונעשה מועד בן יומו. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו נשמטה המלה "מועד" בטעות. ובבא זו מתפרשת ע"י התוספתא להלן. ו"בן יומו" פירושו מיד, כמו שהוכחתי בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 135.

313. צהב בין הבקר שלשה פעמים זה אחר זה, אפי' ביום אחד, הרי זה תם. בד: צהבין הבקר וכו', וצ"ל כלפנינו: צהב [ב]ין הבקר וכו'. ובכי"ע: סחק בין הבקר וכו'. ובמילון ערבי למלים של התוספתא (עיין מ"ש עליו במבוא לח"ו, עמ' ט"ו): צהב בן (=בין) הבקר. ואפשר שצ"ל: צחב בין הבקר וכו', והכתיב "צהב" (במקום צחב) רגיל מאד, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה (יום טוב), עמ' 949. ופירושו שאם מתקוטט והתכושש בין הבקר (על מרעה טוב, וכדומה) ולא נגח, חוזר לתמותו. ואף ר"י לוי פירש שלא נגח, אלא שתפס גי' כי"ע לעיקר, ברם גירסת כי"ו וד נראית יותר מקורית, וכפירושנו. והתוספתא מוסיפה כאן שלאו דוקא אם תינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו, אלא הוא הדין גם בשוורים שמרגיזין אותו ואינו נוגח. ונמצא נעשה תם בן יומו, אלא שבתינוקות ממשמשין בו מספיקה פעם אחת, אבל במתכושש בין השוורים אינו חוזר לתמותו אלא בשלש פעמים. ועיין בתוספות (כ"ד ב', ד"ה שיהו) שכתבו: וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה (כלומר, לר' מאיר) לחזרה וכו'. ולפי פירושנו הנ"ל יש להן סיוע מכאן, ודווקא בצהב ולא נגח חוזר לתמותו, אבל אם ראה שוורים ג' פעמים ביום ולא נגח אינו חוזר לתמותו. ועיין מה שהאריך בזה באו"ש פ"ו מה' נזקי ממון ה"ז. אבל הפירוש הפשוט הוא כמו שכתבנו.

414. רדף שלשה רדיפות זו אחר זו, אפי' ביום אחד, הרי זה מועד דברי ר' מאיר. יפה פירש באו"ש הנ"ל סוף ה"ז שברדף ולא נגח עסיקינן, שברחו מפניו ולא השיגם, וכירושלמי פ"ד ה"ב, ד' ע"ב: כשרדף שלש רדיפות , והן משערין שיש ברדיפתו נגיחה. וכן סובר רבה בבבלי מ"א א'. וכ"ה שיטת הירושלמי כאן בפ"ב ה"א, ב' ע"ד, עיין באו"ש, פ"ב מה' נזקי ממון ה"ו, ד"ה ואולם לדעתי.

515. ר' יהודה או' מועד שהעידו בו וכו'. אגב דברי ר' מאיר חוזר ומשלים את הפיסקא הקטועה הנ"ל של משנתנו פ"ב מ"ד. ועיין להלן פ"ד מ"ב, תוספתא שם ה"ה. ועיין מכילתא משפטים, נזיקין, פ"י, עמ' 289, ובבלי כ"ד א', ובהגהות יפה עינים מ"ש על הירושלמי למשנתנו. ועיין מכילתא דרשב"י (כ"א, כ"ט), עמ' 180.

616-17. לעולם אין נעשה שור המועד עד שיעידוהו בפני בעלים ובפני בית דין וכו'. כל הברייתא בבבלי כ"ד א'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 189: או נודע (שמות כ"א, ל"ו) בבית דין, בבעלים מנין, ת"ל והועד בבעליו (שם כ"א, כ"ט) וכו', ולמדים שם שור של ניזקין משור של מיתה, וכן שור של מיתה משור של ניזקין (עיין לעיל שם כ"א, כ"ט עמ' 180). ועיין בתוספות כ"ד סע"א, ד"ה בפני, ולא היתה לפניהם המכילתא דרשב"י. ועל הסדר בבבלי, עיין דק"ס שם, עמ' 47, הערה ר'.

718. העידוהו בפני שנים וכו'. וכ"ה ("בפני") גם בד ובכי"ע. אבל בבבלי הנ"ל חסר, ולפנינו כנראה, שיבוש, ובא באשגרה מלעיל, או מן הברייתא הדומה לה בב"ב פ"ב ה"ט, עיין ע"ז להלן, וצ"ל: העידוהו שנים. ושמא היה כתוב: בפני' (בסימן הקיצור על היו"ד), והכוונה "בפניהם", בפני בית דין, וטעו הסופרים והשמיטו את סימן הקיצור.

819. יום הראשון וכו'. בכי"ו: יום אחד הראשון, ונמחק "אחד" ע"י נקודות. ומלשון התוספתא מוכח שכל כת העידה ביום אחר. ובבבלי הנ"ל: שנים בראשונה וכו', כלומר בנגיחה ראשונה, ולפיה אפשר לפרש שכולם באו בבת אחת, עיי"ש בסוגיית הבבלי.

9הרי אילו שלש עדיות. ושלשה אחים מצטרפים עם כל כת וכת כמשנת ב"ב פ"ג מ"ד, ואם הוזמה אחת מהן משלמין לו חצי נזק של תמות, ולא בטלה כולה, ואם באה כת אחרת מצטרפת עם השאר, עיין יש"ש סי' כ"ח.

1020. והן עדות אחת. וכ"ה בד. ובכי"ע נוסף: להזמה . וכ"ה בבבלי כ"ד א' הנ"ל. והנכון כלפנינו, וכ"ה להלן ב"ב פ"ב ה"ט הנ"ל בד ובכי"ו. ובכי"ע גם שם: להזמה, אלא שמלה זו מנוקדת שם, סימן להוספה. וגם במשנת ב"ב פ"ג סמ"ד, חסרה מלה זו ברוב רובן של הנוסחאות. ואף ר"י אשכנזי מחקה (עיין מלא"ש שם), והיא עדות אחת לעניין שכל זמן שלא הוזמו כולן אין הראשונים משתתפין בצד המועדת, ואם היה עד אחד בכל ג' הכיתות ושלשה אחים שהצטרפו עמו, הוא משלם מחצה, ושלשה האחים משלשין ביניהם, כמשנת ב"ב הנ"ל.

11נמצאת כת הראשונה זוממת הרי יום אחד פטור מלשלם. וכ"ה גם בד. ובכי"ע: הרי שני ימים פטור מלשלם. ובבבלי הנ"ל: הרי כאן שתי עדיות והוא פטור, והן פטורין. כלומר, מצד המועדת, וכמו שכתבנו לעיל. ולהלן ב"ב הנ"ל (לעניין חזקה): הרי בידו שתי שנים (כלומר, של חזקה). ועיין מ"ש להלן בעיקר הדין, אימתי נעשה מועד.

1220-21. [שניה זוממת] שני ימים פטור מלשלם (שניה זוממת). כגירסת כי"ו כ"ה גם בד, והוא שיבוש ברור, ותיקנתי ע"פ כי"ע, אלא ששם: הרי יום אחד פטור מלשלם. ובבבלי הנ"ל: הרי כאן עדות אחת, והוא פטור והן פטורין, כלעיל.