תוספתא כפשוטה על בבא קמא ב:א

11. תרנוגלין שהידסו את העיסה ואת הפירות, או שניקירו וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ב, ב' סע"ד. ובבבלי י"ז ב': תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה, ועל גבי פירות, וטינפו, או ניקרו וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"א: או שהיה מהדס ומשבר את הכלים (בדליל הקשור ברגליו) משלם חצי נזק, ופירש הר"מ: ומחדס 1 כגירסת הערוך, כ"י קויפמן, פרמה, הוצ' לו (ושם מחדיס). שחופר ברגליו בארץ, ועושין דבר זה התרנגולים יותר משאר העופות. ורש"י פירש: מהדס. מרקד. 2 במלונות העירו על הירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ד: הוה נסיב שיבשתיה והוה מהדס קומי כליא. ברם גירסא זו אינה קיימת וישנה רק בנוסח ר"א פולדא (ד' אמשטרדם) ובדפוס זיטומיר, ואינני יודע מניין היא להם. בכל שאר הנוסחאות ובמקבילה בע"ז פ"ג, מ"ב ע"ג, הגירסא היא מקלס (ולא מהדס). ואם קיימת גירסא כזו, אינה עניין לריקוד, ופירושה "מקלס בהדס" (עיי"ש ומקבילות בבבלי כתובות י"ז א'), כלומר משענן בו, עיין מ"ש בס' היובל לכבוד שוקן ("עלי עין"), עמ' 80, הערה 76. ובתוספתא ובירושלמי פירושו שהרקידו והקפיצו את העיסה ואת הפירות עצמם ממקום למקום וטינפו אותן. ועיין בח"ד שהאריך, ודן אם חייבין (בשניקרו בעיסה) משום שן, או משום רגל, עיי"ש.

21-2. משלמין חצי נזק. וכ"ה בד ובכי"ע. והוא שיבוש, וצ"ל: נזק שלם, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו באשגרה ממשנתנו רפ"ב, ולא השגיחו שהמדובר שם הוא בתרנגול שהיה מהדס ושיבר בדליל שברגלו, ולא בגופו.

32. משלמין נזק שלם. צ"ל: חצי נזק, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ונתהפכו הגירסאות, עיין לעיל. ובבבלי מוסיף: סומכוס אומר נזק שלם. ועיין להלן שורה 7.

42-3. היו מחטחטין בחבלו של דלי וכו'. בד ובכי"ע: מחטטין וכו'. וכ"ה גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ושם י"ח א'. אבל גם להלן ב"מ פ"ח הלכה ל' בכי"ו: שמחטחטין את הכתלים. וכן להלן מקוואות פ"ז ה"ב בכי"ו: צריך לחטחט. ובד שם: לחטט, וכן בב"מ הנ"ל בד ובכי"ע: שמחטטין. ובירושלמי ערלה פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א (בד"ו): שק מצוי לחטחט אחריו, שיער אין מצוי לחטחט אחריו. והוא חיטוט הוא חיטחוט, ושמא חיטחוט היא פעולה יותר חזקה מאשר חיטוט.

53. נפל ונשבר משלם נזק שלם. בבבלי הנ"ל: ונפסק החבל ונשבר הדלי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ונפסק הדלי, או שנשבר וכו'. וצריך להגיהו ע"פ הבבלי, כמפרשים. ועיי"ש בבבלי שפשטו מכאן שבתר מעיקרא אזלינן, ועיי"ש י"ח א', ובחידושי הרשב"א שם. ומן הסיפא להלן משמע שדברי ר' ביבי בר אביי אינן אלא דיחוי בעלמא, עיין שטמ"ק וח"ד להלן.

6נפל ונשבר ושיבר כלי אחר וכו'. בירושלמי הנ"ל: נפל על חבירו, על העליון משלם נזק שלם, ואתחתון חצי נזק. ומכאן מוכח שנפל מאליו על חבירו, ולא שהתרנגול דחפו, וכשיטת הראשונים שדברי ר' ביבי בר אביי אינן אלא דיחוי, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

74. תרנגלין שירדו לגינה וכו'. בירושלמי הנ"ל ג' ע"א: תני תרנוגלין שנפלו לגינה וכו'. והנכון כלפנינו, עיין לעיל פ"א ה"ז, שורה 28–29, ומש"ש, ד"ה ובמבוא.

85. ושיברו את החליפין, וקיטמו את הירק וכו'. בירושלמי הנ"ל: ושיברו את הירק וקירטמו החילפין וכו', וצ"ל שם כלפנינו. והכוונה כאן שהתרנגולין שיברו את הקלחים הקשים של ירקות ידועים 3 עיין בפירוש הגאונים לטהרות, עמ' 139, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם, ועיין בפלורה של ר"ע לעף, ח"א, עמ' 10. וקירסמו (קירטמו, קיטמו, והיא היא) את הירק הרך שעל הקלח, או סביבו, חייבים נזק שלם גם על הקלח, מכיוון שדרכו לאכול ירק, דרכו נמי לשבור את הקלח, כשיטת הבבלי, י"ט ב', כ' א', עיין להלן.

95-6. סימכוס או' על הקיטום נזק שלם, ועל השיבור חצי נזק. בבבלי י"ט ב': ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא, חייביה רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא, ואסלא חצי נזק. אבל התלמוד הקשה על פסק זה: ואמאי, כיון דאורחיה למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא? דאכל והדר פלס. ולפי זה סתם התלמוד סובר כחכמים לעיל, וסומכוס סובר כרב יהודה לפי ההוה אמינא של התלמוד. והכתיב "סימכוס" הוא גם בד ובכי"ע, ועיין מ"ש לעיל פ"א שורה 41.

106. תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"א הנ"ל. ובבבלי י"ז ב': ושברו כלים בכנפיהן וכו', והיא היא.

117. סימכוס אומ' נזק שלם. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי י"ז ב' ואילך נקטו כדבר פשוט שסומכוס סובר שגם בצרורות משלם נזק שלם. וכן מפורש בברייתא שהביאו שם. אבל בתוספתא בפ"א סה"ח, שורה 41–42, לא גרסו "צרורות", עיין מש"ש. ואפשר שסומכוס סובר שרוח שבכנפיו כגופו דמי, וכאילו הזיק בגופו. ובירושלמי מסיים כאן: נפח בכלים ושברן משלם נזק שלם, כלומר בזה אף החכמים מודים שכגופו דמי. וכן בירושלמי שבת פ"ב ה"ה, ה' ע"א, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 69. אבל בבבלי י"ח סע"ב: דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, והעמידוה כסומכוס, ומוכח משם שבבבל לא חילקו בין רוח שבכנפיו לבין רוח שבפיו, ולחכמים משלם חצי נזק בשניהם. אבל בא"י סברו שהרוח שבפיו כגופו דמי, אבל לא הרוח שבכנפיו, ויתכן שסומכוס לא חילק וסבר ששניהם כגופו, אבל לא נחלקו בחצי נזק של צרורות, ואין זכר לשיטתו זו בירושלמי ובתוספתא, כמו שהעיר לנכון ר"י לוי בפירושו לירושלמי, עמ' כ"ה. ועל הכתיב "סימכוס", עיין לעיל שורה 5–6.

127-8. הכלב והגדי שנפלו והזיקו הרי אילו פטורין, קפצו והזיקו הרי אילו חייבין. הסיפא במשנתנו פ"ב מ"ג. והרישא מחלוקת בירוש' פ"ב ה"ה, ג' ע"א. ועיין בבלי שם כ"א ב', ומ"ש לעיל פ"א רה"ז, שורה 28–29, ד"ה ובמבוא.

138-9. אבל אדם שקפץ בין מלמעלה בין מלמטה וכו'. הלכה פשוטה היא, ולא נשנית אלא אגב הסיפא. ובבבלי כ"א ב': ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין, מלמעלה למטה חייבין, אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין. ועיין בתוספות שם, ד"ה אדם, ובחי' הרשב"א שם.

149-10. נפל על גבי חבירו והזיק התחתון בעליון, העליון חייב העליון בתחתון, התחתון פטור. וכ"ה ("והזיק") גם בד ובכי"ע, ובד נשמטו בטעות המלים "העליון חייב". וקרוב לוודאי שצ"ל כאן: והוזק (במקום "והזיק"), כלומר, שאם הוזק התחתון בעליון חייב, שאפילו נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב בנזקי התחתון, כבבלי כ"ז א'. ופשיטא שאם הוזק העליון בתחתון פטור התחתון, שלא פשע ולא עשה כלום. וכל הברייתא אינה לא בירושלמי ולא בבבלי.

1510-11. ואם אמ' לו קבלני, שניהן אחריין זה לזה. כנראה שמדברים כאן במשחקים, והעליון קופץ ומבקש את התחתון שיקבל אותו בידיו, שלא יפול לארץ, 4 דוגמת לקבל ניצוצות במשנת שבת ספ"ג, והרבה כיוצא בזה. ושניהם מראים את כוחם שהעליון לא יזיק את התחתון כשיתפוס אותו באויר, והתחתון יתפוס אותו יפה שלא יפול לארץ וינזק. ולפיכך שניהם אחראים, שאם הזיק העליון את התחתון חייב, ואם שמט התחתון את העליון ונפל לארץ, התחתון חייב.