תוספתא כפשוטה על בבא קמא ב:ו
תוספתא כפשוטה על בבא קמא · Tosefta Kifshutah on Bava Kamma 2:6
Open in the reader →134. המצניע קוצים וזכוכית בתוך כותלו של חבירו וכו'. ירושלמי פ"ג ה"ג, ג' ע"ג, בבלי ל' א'.
234-35. ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב. לפי פשוטו המצניע חייב. עיין בבלי הנ"ל.
335-36. חסידים הראשונים היו מוציאין אותן לתוך שדות עצמן וכו'. וכ"ה ("מוציאין") גם בירושלמי הנ"ל, בכי"ל. ובגליון שם ע"י הסופר עצמו: נ"א מצניעין. ובבבלי ל' א': ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן וכו'. ומלשון התוספתא והירושלמי ( "מוציאין ... שדות עצמן" ) מוכח שחסידים הראשונים היו מוציאין מרשות הרבים 9 בר"ח ל' א' (וכן באוה"ג, עמ' 42): דת"ר חסידים הראשונין כו', פי' החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזקין אפי' לרשות הרבים . קוצים וזכוכית ומכניסים לתוך שדותיהן שלהן. ואותו חסיד (להלן ספ"ב ומקבילות) צווח על שמוציאים אבנים לרשות הרבים, אבל החסידים הראשונים היו מוציאים את דברי הנגף ומכניסים אותן לתוך שלהן ומצניעין אותן, והוא יותר משיטת התנאים להלן שורה 65 ואילך.
436. ומעמיקין להן שלשה טפחים, כדי שלא תעלים המחרישה וכ"ה בירושלמי הנ"ל וברי"ף (בכל ההוצאות שלפנינו) ובר"מ פי"ג מה' נזקי ממון הכ"ב. אבל בבבלי הנ"ל: כדי שלא יעכב (וכ"ה גם ברי"ף כ"י, עיין דק"ס, עמ' 62, הערה ט') המחרישה. והיא בלי ספק גירסת הבבלי, והלשון היא באשגרה ממשנת ב"ב פ"ב מי"ב, 10 הגירסאות כאן ושם "שלא יעכבו", "שלא תתעכב" (עיין דק"ס כאן ושם י"ח א', כ"ו א') אינן אלא תיקונים, וגירסתינו במשנה מקויימת ע"י רוב רובן של הנוסחאות. והכוונה שם שהחורש לא יצטרך לעכב את המחרישה כשמגיע לשרשים. ולעצם העניין כבר האריך בשדה יהושע לירושלמי כאן, ותמה על גירסת הבבלי והרי לטובת עצמן מעמיקים ג' טפחים כדי שלא תתעכב המחרישה. ברם הכוונה היא לציין את טרחת החסידים, משום שהיו יכולים למנוע את הנזק כשיכניסו אותן לאדמה בלי להעמיק, אבל אם היו עושים כך היו מעכבים את המחרישה, ולפיכך צריכים היו לעמול ולטרוח להכניס אותם לעומק, וידעו מתחילה כשהכניסו אותם שיצטרכו לטרוח. ברם וודאי גמור הוא שגירסת התוספתא והירושלמי נכונה, והיו צריכים להעמיק ג' טפחים, כדי שלא תעלם המחרישה ושוב יעלו חרס בידם, וכמו שאמרו בירושלמי נזיר רפ"ז, נ"ה ע"ד: קבורה לו ולעצו ולאבנו. הא כיצד מעמיק שלשה, כדי שלא תעלים המחרישה. ובתוספות ל' א', ד"ה שלא, ובאו"ז פ"ג סי' קנ"ד: שלא יעכב 11 כ"ה באו"ז. ובתוספות: תעכב, כלומר בנפעל, עיין מ"ש לעיל הערה 10. המחרישה. בירושלמי מפרש כדי שלא תעלם המחרישה. ומלשונם משמע שאין הבדל בין הלשונות, והכוונה שאם החורש יעכב את המחרישה וירצה להמשיך לחרוש, תעלה המחרישה את הקוצים למעלה, והיא היא.
536-37. היה בא בקופה של תבן ובא חבילה של קוצים וכו'. וכ"ה ("ובא חבילה") גם בד. וצ"ל: ובאחבילה (במלה אחת). 12 כלומר, ובחבילה, עיין במבוא לנוה"מ למו"ר ז"ל, עמ' 1234 ואילך. ובכי"ע: ובחבילה וכו', והיא היא.
637. ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב. כנראה שהכוונה אם עמד לפוש. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה ובברייתות שבבבלי ל"א א' ואילך. ועיין להלן.
738. ר' יהודה פוטר, שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך. כשיטתו בתוספתא ב"מ פי"א ה"ח, ומקבילה בירושלמי שם פ"י ה"ה, י"ב ע"ג, ובברייתות שבבבלי ל' א' ובמשנתנו כאן ספ"ו. ועיין בבלי ב"מ קי"ח ב', ואין הלכה כשיטה (עיין ר"ח ל' א'), ואעפ"י שיש להם רשות, אם הזיקו חייבין לשלם, כמפורש להלן. ובכי"ו נשמטה כאן כל הבבא עד סוף ההלכה, והשלמתי ע"פ ד וכי"ע.
8כגון אלו הפותחין ביביהן וכו'. צ"ל: הפותקין, כמו שהוא בכי"ע. וכן בבבלי ו' א', ל' א': כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו'. ובבא זו היא מדברי חכמים וחולקת על ר"י, עיין רש"י ב"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן פ"ו הכ"ח, שורה 97–98, ד"ה כגון.