תוספתא כפשוטה על בבא קמא ב:ח

142. ההופך את הגלל לזכות בה ברשות הרבים וכו'. במשנתנו הנ"ל חסרות המלים "לזכות בה", ועיין מ"ש להלן.

243. ואסורה משום גזל. בבבלי ל' ב' הובאה ברייתא ששנתה ברישא (לעניין תבנו וקשו): וכל הקודם בהן זכה ומותר משום גזל, וההופך את הגלל וכו', ואסור משום גזל. ופירשוה שבתבן וקש המוציא מתכוין שישביחו (ומשהה אותן ברה"ר), וקנסו את הגוף משום השבח, אבל בגלל שאינו משביח ברה"ר, ואין כאן שבח (ואינו מצוי שישהה אותן) לא קנסו, ואסור משום גזל של בעל הגללים. ולהלן שם הביאו ברייתא אחרת: המוציא תבנו וקשו וכו', וכל הקודם בהם זכה, ואסורין משום גזל. ר"ש בן גמליאל אומר כל המקלקלין ברה"ר והזיקו חייבין לשלם, וכל הקודם בהם זכה, ומותרין משום גזל. וברייתא זו מפרשת את הרישא של משנתנו, אלא שנוסף בה "ואסורין משום גזל" בדברי ת"ק "ומותרין משום גזל" בדברי רשב"ג, ופירשוה משום גזל בעל הקש, עיי"ש, והכל לפי הגירסא בהוצאות שלנו. ועיין מ"ש להלן, ד"ה רבן שמעון, על הגירסאות במשנתנו. ברם בירושלמי דמאי פ"ג ה"ג, כ"ג ע"ג: תמן תנינן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. תני ואסורין משום גזל (והיא הברייתא שלפנינו, ושבבבלי לעיל שם). כהנא אמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה, אבל אם הפכה על מנת שלא לזכות לא בדא (כלומר, מותרת משום גזל). ולעניין נזקין לא (בדא) שנייה בין הפכה על מנת לזכות בו, בין שהפכ' על מנת שלא לזכות בו, והוזק בהן אחר חייב בנזקו (שלא כר' אלעזר בבבלי כ"ט ב'). ובירושלמי כאן (פ"ג ה"ד, ג' ע"ג): חזקיה אמר והוא שהפכה על מנת (כגירסת כיר"ז) לזכות בה. מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה, ועיין בבלי כ"ט ב'. וכבר שערתי שדברי חזקיה עונים על התוספתא כאן, 13 ומכיון שנשנית במקומה, לא הביאוה, ובפרט במס' נזיקין המקוצרת, עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 27, הערה 4. ומוכח מן הירושלמי שפירשוה שאסורה משום גזל של הזוכה, וקנסו את בעל הגללים, ולא את הזוכה.

343-44. רבן שמעון בן גמליאל או' כל המקלקלין ברשות הרבים מותרין משום גזל. כמשנתנו פ"ג מ"ג הנ"ל (בהוצאות שלפנינו): המוציא את תבנו וכו', רשב"ג אומר כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, 14 עיין בתוספות ל' ב', ד"ה לימא. ההופך את הגלל וכו'. ועיין הנוסח בברייתא שבבבלי ל' ב'. 15 והעתקנוה לעיל, שורה 43, ד"ה ואסורה. אבל בכי"מ, כי"פ, בגליון כ"י המבורג ובמשנה ד' נפולי הסדר במשנתנו הפוך, ורשב"ג חולק על הסיפא, על ההופך את הגלל (עיין דק"ס, עמ' 62, הערה כ'), והוא כבתוספתא כאן. ואם נגרוס בדבריו במשנתנו "כל הקודם בהן זכה" 16 עיין לעיל הערה 14. הוא מוסיף כאן שאף בזוכה קנסו (אם לא פינה מיד) ומותרין משום גזל (מן הזוכה). ועיין בתוספות ל' ב', ד"ה והדר, ובשטמ"ק שם, ד"ה הא גופא. ברם קרוב לוודאי שדברי רשב"ג במשנתנו היא הוספה מאוחרת, ואינן במשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה כ"י המבורג ועוד. 17 עיין דק"ס, עמ' 62, הערה כ'. ועצם הנדידה של דברי רשב"ג במשנתנו ממקום למקום 18 עיין דק"ס הנ"ל ובהערות ר"ש פרידמן לרבינו יהונתן מלוניל, עמ' 68, הערה 120. מוכיחה שלפנינו הוספה. אבל בברייתא כאן הפירוש הוא כמו שפירשנו, וחולק על הת"ק הסובר אסורה משום גזל (מן הזוכה).

444. קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה וכו'. במשנתנו (פ"ג מ"ד) לא נזכרו אלא שנים, ופירשה ר' יוחנן (בבבלי ל"א א'), שאפילו לר' יהודה (הסובר שנתקל אנוס הוא) חייב הראשון, מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד, ורב נחמן בר יצחק מפרשה שאפילו אם לא היה לו לעמוד חייב, מפני שהיה לו להזהיר. ובירושלמי שם (ג' ע"ד): ר' יוחנן בעא מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. אמר ר' יוסי פשיטא לר' יוחנן ליתן 19 כלומר, שלא יתן, עיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 1. לראשון שהות כדי עמידה, ולא מסתברא דלא מן השני והלך (=והילך, ואילך), מהו לשני ליתן שהות כדי עמידה, 20 כלומר, הראשון בוודאי חייב, אפילו אם לא היתה לו שהות כדי עמידה, מפני שנתקל פושע הוא, כר' מאיר. כלומר, יש לשאול מה דינם של השני ואילך, שהם אנוסים ואפשר שאינם חייבים אלא אם היתה להם שהות לעמוד ולא עמדו. וממשיך הירושלמי: נישמעינ' מן הדא הקדרי' המהלכין זה אחר זה (כלומר הברייתא שלפנינו) וכו', ואם הזיקו 21 הזירו (= הזהירו), עיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז. זה את זה כולן פטורין. הרי לך שעיקר החיוב הוא מפני שהיה להם להזהיר. 22 ועיין בפירוש ר"י לוי במקומו, עמ' 82 ועמ' 83. וכן הביאו ראייה זו בבבלי לשיטת ר"נ בר יצחק, אלא שדחו שם את הראייה.

545. בא חבירו ונתקל בו ונפל. כ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (ובד יש כאן השמטה ע"י הדומות). ובכי"ו בטעות: בא חבירו ונפל ונתקל בו.

646-47. וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וברור מן הלשון שהכוונה שאם הזיקו בגופן אדם, חייבין (שהרי גם בור חייב בנזקי אדם), אבל אם הזיקו בגופן כלים פטורין, כדין בור. ובבבלי ל"א ב': מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן. מאי לאו אפילו ראשון, לא לבר מראשון וכו', אי אמרת לבר מראשון מאי כולן, ליתני הניזקין. אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני, ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו, אבל לא בנזקי ממונו. ועיין בפירש"י שם, ד"ה אלא. ועיין בהוספת הפירוש בגמרא בדק"ס, עמ' 65, הערה פ'. אבל בשו"ת הר"י מיגש סי' ד' (שהועתקה בשטמ"ק כאן) גרס השואל: הראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק גופו בין דאיתזק ממונו וכו', עיי"ש שדחה גירסא זו. ועיין בתוספות ל"א א', ד"ה אמר רבא, בתוספות רי"ד במקומו, בחי' הראב"ד, עמ' ע"ב ואילך, ובשאר הראשונים. ברם לפי גירסת התוספתא וחייבין (בלי "וכולן"), הרי אפשר גם לפרש וחייבין הניזקין, כדברי רב אדא בר אהבה בבבלי.

747. לפיכך אם הזהירו זה את זה וכו'. לפי שיטת הירושלמי שהבאנו לעיל, שעיקר החיוב משום שלא הזהירו (ואפילו אם לא היתה להם שהות לעמוד), לפיכך אם הזהירו וכו'. אבל בירושלמי ובבבלי הנ"ל: ואם (במקום "לפיכך") וכו', והיא היא.