תוספתא כפשוטה על בבא קמא ו:טז

138. המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וכו'. בבלי נ"ו א', צ"א א', קידושין כ"ד א'. והתוספתא הובאה בס' המצות לרב חפץ 21 הצופה האנגלי, סדרא חדשה ח"ה, עמ' 356 ואילך, הוצאה מיוחדת, עמ' 132. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 13 ע"א, ופירש: המבעית וכו' בדבר שהטריף את דעתו.

238-39. צווח באזנו וחירשו פטור. בבבלי צ"א א' וקידושין הנ"ל: כיצד תקע באזנו וכו'. ויש כאן פירוש לרישא. ובס' המצות הנ"ל השמיט את הפירוש ואת הסיפא, שהרי הוא מונה שם את החייבים בדיני שמים גרידא. ובס' הנר הסתייע מן התוספתא כאן שתוקע שפירושו צווח פטור מדיני אדם, ולפיכך פירש "תוקע" שבמשנת ב"ק פ"ח מ"ו, בבלי שם ל"ו ב' ועוד כמו "נועץ", עיי"ש שנדחק מאד, ועיין רש"י שם במשנתנו, בפיה"מ להר"מ שם, רש"י קידושין י"א ב' ועוד. ועיין בפירוש רבינו יהונתן, עמ' 113, ובהערת ר"ש פרידמן שם, ולהלן שם עמ' 243. ועיין בפיסקי רי"ד, עמ' כ"ו ובהערה 20 בעמ' כ"ז שם. ועיין להלן פ"ט הכ"ו ומש"ש.

339. אחזו באזנו וחירשו חייב. כלומר, אחז באזנו וצווח וכו', עיין בבבלי הנ"ל. ובשטמ"ק צ"א א' כתב בשם פריטי הרמ"ה שלפיכך בצווח פטור (מדיני אדם) משום שהניזק יכול היה להציל את עצמו מן הנזק (כלומר בבריחה), או להרכין את ראשו לצד אחר, אבל באחז באזנו חייב המזיק. וכן משמע בירושלמי כלאים פ"ח ה"ב, ל"ב ע"ג. ועיין בהגהות יפה עינים כאן. ואמרו בבבלי פ"ה ב' שנותן לו דמי כולו. ועיין בתוספות שם ד"ה חרשו, וברא"ש שם פ"ח סי' ה'.

4המבעית בהמת חבירו וכו'. וכ"ה גם בס' המצוות הנ"ל, ולא הובאה בש"ס ובפוסקים, עיין מ"ש לעיל, ובבלי קידושין כ"ד ב' (מחלק בין אדם לבהמה). ועיין ח"ד שהסיק שברייתא זו אינה הלכה, עיי"ש.