תוספתא כפשוטה על בבא קמא ח:יג

148-49. כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה וכו'. ירושלמי סוטה פ"ט ה"י, כ"ד ע"א, בבלי תמורה ט"ו ב'. ובמשנת סוטה פ"ט מ"ט: משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכולות, שנאמר (מיכה ז', א') אין אשכול לאכול וכו'. ובספרי האזינו סוף פיסקא שכ"ג, עמ' 374: ואין אשכל אלא גדול, שנאמר אין אשכול לאכול. וכן בבבלי חולין צ"ב א': אשכולות שבה, אילו תלמידי חכמים. ועל דרך הדרש אמר רב יהודה אמר שמואל (בבלי סוטה מ"ז ב'): מאי אשכולות איש שהכל בו. ועיין מה שהאריך בזה שי"ר בערך מילין שלו, ערך אשכולות. ועיין מדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, ט"ז ע"א.

250. משמת יוסה בן יועזר וכו'. עיין במשנת סוטה הנ"ל.

351-53. אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים, אלא שגידל בהמה דקה. כך היה, פעם אחת חלה וכו'. וכ"ה בירושלמי סוטה הנ"ל. אבל בבבלי כאן פ' א' ותמורה ט"ו ב' ובילמדנו:הפנייה 17 ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ שי"ב, עמ' 183. כפולה? חסיד אחד וכו', ולא נזכר שמו. ובשטמ"ק כאן (בשם גאון): וחסיד זה הוא ר' יהודה בן בבא, דהכי מפרש לה בברייתא. והכוונה לתוספתא כאן, ועיין להלן בבבלי ק"ג ב', ומ"ש לעיל פ"ב הי"ג, שורה 72, ד"ה היה חסיד. ובכפו"פ פ"י, הוצ' לונץ, עמ' קפ"ט: ובריש מדרש שיר השירים הוזכר שזה היה ר' יהודה בן בבא, והכוונה להוצ' גרינהוט, ה' ע"א. 17 ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ שי"ב, עמ' 183.

454. והיה יונק ממנה חלב רותח, שהיה גונח. כלומר, שהיה משתעל, ויניקת חלב מן הבהמה היתה סגולה בדוקה להקל את הכאב. 18 עיין מ"ש יוליוס פרויס בספרו Biblisch-talmudische Medizin עמ' 199, ובהערה 9 שם. ולעיל שבת ספ"ט, עמ' 40: אבא שאול אומ' יונקין היינו מבהמה טהורה ביום טוב. והעמידוה (בבלי יבמות קי"ד א') דליכא סכנה ואיכא צערא. וכן בבבלי כתובות ס' א': גונח יונק חלב בשבת וכו', ובמקום צערא לא גזרו רבנן.

556. אמ' בשעת מיתתו וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל במדרש שה"ש הנ"ל: כל ימיו היה מצטער על זה, ואמר אוי לי שעברתי על דברי חברי, וכשמת דקדקו אחריו וכו', אבל עיין בבלי סנהדרין י"ד א' ומקבילות.

657. שאין בידי עון אלא זה בלבד, שעברתי על דברי חבירי. ופירש גאון (לפי שטמ"ק פ' א'): על דברי חבירי שהיו אומרים אין מגדלין כל עיקר, וסמכתי על דברי ר"ג. ואעפ"י שהתירו שבותים במקום צער (עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה והיה) מ"מ במקום תקנה היה צריך להתגבר על הצער, עיין מאירי במקומו. אבל בוודאי שלא היתה כאן סכנת נפשות, ומ"מ תקנת חכמים כזו חמורה משבותים, שהרי אבא שאול וחבריו ינקו ועברו על שבות של יום טוב. ועיין בח"א למהרש"א ובמה שהאריך בפתח עינים להחיד"א בתמורה פ"ב, פ' ע"א (מן הספר) ואילך. ואעפ"י שר' יהודה בן בבא סבר כר"ג שמותר לשהות, העון שבידו הוא שעשה הלכה כיוצא בו, עיין ירושלמי ברכות פ"א ה"א, ג' ע"א, ובציונים שלי בירושלמי כפשוטו פסחים, עמ' 481, ומוכח משם שבין לקולא ובין לחומרא לא עברו על דברי חביריהם, הרבים. ובבבלי כתובות י"ט א': השתא אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון וכו'. ורבא האריך בלשונו, ולא אמר: והא קיימא לן אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וכו', והטעם הוא מפני שגם רבא מודה שר' מאיר סובר שאף על גזל יהרג ועל יעבור, אבל הרי ר"מ יודע שהחכמים חולקין עליו, וכיצד פוסל ר' מאיר את העדים ועושה אותם רשעים, וכי מי שנוהג כשיטת החכמים רשע הוא. ולפי שיטת הירושלמי אפילו "אילו אתו קמי ר' מאיר לאמלוכי היה אומר להם זילו חתומו" וכו'. ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' פ"ה: דקתני אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, דהיינו דווקא בשלוח הרגל, אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו וכו'. ועיין במה שהאריך בכפו"פ פ"י הנ"ל, עמ' קפ"ו ואילך, ועיין בבלי תענית כ"ה א', ושמא היו רועים בחורשים. וממשנת דמאי פ"ב מ"ג מוכח שלא נזהרו בגידול בהמה דקה, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 210, ד"ה המקבל. ועיין במשנת שביעית פ"ג מ"ד, ובתוספתא שם פ"ב הט"ו ובמקבילות ועוד בכ"מ במקורות שלנו. ועיין במאמרו של ר"א גולאק בתרביץ שי"ב, עמ' 181 ואילך, ועיי"ש במקורות שציין, בעמ' 184, ובהערה 25 שם.