תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:כו

1הכהו נגד עינו ואינו רואה וכו'. מכילתא משפטים פ"ט, עמ' 279, מכילתא דרשב"י שם כ"א, כ"ו, עמ' 177, ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב, ל"א ע"ג, בבלי כאן צ"א א', צ"ח א', קידושין כ"ד ב'. ופירש"י ועוד: כנגד עינו. הכהו בכותל כנגד עינו של זה. וכן מוכח מן הירושלמי הנ"ל שנתנו את הטעם מפני שהוא יכול לברוח, ומכאן שלא נגע בו, עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ובמכילתא הנ"ל: את עין עבדו . שומע אני אפילו העלת חורור, 59 עיין תוספות בכורות ל"ח ב', ד"ה וסימנך, ומ"ש לעיל שבת, עמ' 116. תלמוד לומר ושחתה , לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה, מכאן אמרו טפח על עינו וסימהו, על אזנו וחרשו יוצא בן חורין דברי רבי חנינא בן גמליאל , שנאמר וכי יכה איש עד שיעשה מעשה. ודורשים מפסוק זה שני דברים, מ"את עין", עד שיעשה מעשה, ומאת "ושחתה" שהעבד אינו יכול להשתמש כלל בעינו, כלהלן בסמוך: הכהו על עינו וכהתה. וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: את עין . יכול כיון שהכהו על עינו (כלומר, ועדיין רואה בה קצת) יהא יוצא בן חורין, ת"ל ושחתה . יצא זה שלא שחת. יכול אפילו הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, ת"ל את עין עד שיכהו על עינו.

279. שנ' הכהו עד שיעשה בו מעשה. בכי"ע: שנ' והיכהו וכו'. ובתוספות כאן צ"א א', ד"ה לא, מעתיק בשם התוספתא שנאמר והכה וכו'. ולפי גירסא זו הכוונה למשפטים כ"א, י"ז: והכה איש את רעהו , ולמדים שן ועין מנזק, ואם בנזק אינו חייב אלא בעושה מעשה בגופו כל שכן בשן ועין (עיין בבלי כאן כ"ו ב'). וכן באמת בירושלמי כלאים הנ"ל: תפס בו הרי זה חייב . ובבבלי כאן צ"א א' (אחרי הברייתא שלנו): כדתניא וכו' אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב . ומשווה הבבלי חירות בשן ועין לניזקין. ועיין לעיל פ"ו הט"ז. ולעצם העניין העירו בתוספות הנ"ל שבתוספתא כאן מפורש שמטעם גזירת הכתוב אתינן עלה, אבל בבבלי אמרו שהוא פטור "משום דאמרינן הוא ניהו דאבעית נפשיה". וכן בירושלמי כלאים הנ"ל לא נזכר הפסוק שהביאו בתוספתא ובמכילתות הנ"ל. ובאמת אין הבדל בין הטעמים, שאין אדם ניזק וודאי מן הקול אלא כשנשאר עומד נגדו, אבל אם מיד כשיצא הקול זז ממקומו והתרחק ממנו לצדדין, או מנגדו, אפשר מאד שלא ינזק. ובנידון דידן הוא ניזק משום שנבהל ונשאר עומד במקומו, ולפיכך "הוא ניהו דאבעית נפשיה". וכן בירושלמי הנ"ל: טיחה כנגד עינו וכו' לא יצא לחירות וכו', שהוא יכול לברוח וכו' תפס בו הרי זה חייב (כלומר, בניזקיו). וכעי"ז בבבלי הנ"ל, מכאן שכל הפטור הוא משום שלא אחז בו, ויכול היה לברוח, כלומר מפני שלא עשה מעשה בגופו. וברי"ף קידושין פ"א סי' תקצ"ח: כיון דבר דעתא הוא וכו'. אבל עיין ביש"ש פ"ח סי' ל"ט מ"ש על התוספתא כאן. ועיין בח"ד.

379-80. על עינו ואינו רואה וכו'. כלומר, אעפ"י שבחוץ אינו ניכר שום דבר, יצא לחירות.