תוספתא כפשוטה על בבא קמא ט:ג

17-9. אבל הכהו וצמתה ידו, הכהו וצמתה רגלו, רואין אותו כאילו עושה סלע ביום נותנין לו סלע ביום, מנה נותנין לו מנה ביום. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. 9 לפנינו בדפוסים נשמט, ומביאו במלחמות הנ"ל בשינוי סדר. ועיין להלן. ובבבלי פ"ו א' מחלוקת אביי ורבא בזה, ורבא אמר שם: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופירש הרי"ף (פ"ח סוף סי' ק"נ): ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' חובל ומזיק הי"א. וכבר השיג במאה שערים לבעל העיטור במקומו סי' ח': דכיון דבידים קא מזיק ליה ומבטל ליה מאגריה, בעי למיתן ליה שכרו משלם וכו', והכי איתא בירושלמי ובתוספתא אבל הכהו וגהתה 10 בירושלמי לעיל שם: וצבת (פעמיים). וכן ברמב"ם הנ"ל (בפנים): וצבתה. ושמא: וצמתה = וצבתה, בחילוף מי"ם בבי"ת. ואף גהתה = גאתה, צבתה. ידו, הכהו וצמתה רגלו רואין אותו כאילו עושה סלע ביום, נותן לו סלע ביום, מנה ביום, נותן לו מנה ביום. וכן השיג במאירי במקומו, עמ' 243, על הרי"ף מן הירושלמי. ועיין תס"ר, עמ' 97.

29. ונותנין לו כל נזקו. כלומר כל מה שמפסיד, ואינו מנכה לו כלום, כשיטת בעל העיטור שהבאנו לעיל בסמוך.

3ובכולן שמין ונותנין לו מיד וכו'. וכן בבבלי צ"א א': חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 214, הערה י', ועיין להלן רה"ו, שורה 19–20, ד"ה אמדוהו.

49-10. לפיכך אם מתנונה והולך, אפי' חמש שנים וכו'. בבבלי הנ"ל: אמדוהו והיה מתנונה והולך וכו'. ובתוספות שם, ד"ה חמשה: וכן מוכיח בתוספתא דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך, אלמא יש אומד בריפוי. ובהגהות הב"ח שם: התוספות לא גרסו להך בבא בגמרא. ועיין דק"ס, עמ' 214, הערה י' הנ"ל. ברם מתקבלת הגהת הרש"א במקומו, שצ"ל: וכן מוכיח בתוספות וכו'. תדע לך שהוא כן, שהרי התוספות לעיל שם פ"ה א', ד"ה עלו, מביאים מן הגמרא כגירסא שלפנינו, ולא היתה גירסא אחרת לפניהם בתוספתא כאן.

511. בן עזיי אומ' נותן לו נכי מזון. זו היא הגירסא הנכונה. וכן בירושלמי פ"ח ה"א, ו' ע"ב (שרי"ר, עמ' 249): תני בן עזי או' נותנין לו נכאי מזון. מהו נכאי מזון. בקדמייתה הווינה אכיל טלופחין וירק, כדו לית בי אכיל אלא ביעין ותרנגלין, ומה דו אמר יהבין ליה. וכנראה שהפירוש הוא שאפילו אם היה רגיל לאכול גם מקודם ביצים ותרנוגלין, 11 כאותה אשה שמכרה נכסיה לבעלה, בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג. יכול הוא לומר עכשיו הייתי מסתפק בפת עם עדשים וירק 12 כלומר, בפת וקיטנית כמשנת ב"מ רפ"ז וירושלמי הנ"ל. ונותנין לו לניזק כל מה שהוא אומר. ועיין בבלי נ"ט א': דאמר ליה אתתא דידי פקיחא היא, ולא מבעיא חיה. ונראה שיכול לטעון כן אפילו אם מקודם היתה צריכה לחיה. וכן בבבלי נ"ט א' הנ"ל: בן עזאי אומר נכי מזונות. ופירש"י: שהיה צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה, והשתא אין קישוי. ושם מנכה לו המזיק את העודף שהיה צריך להוסיף בימי קישויה, וכאן משלם לו את העודף, ומנכה לו את העיקר, וכל אחד כעיניינו. ובירושלמי כאן הנ"ל מוסיף: ר' יוסה בן יעקב אהן רומייה כדו מיבאש לא נפיק לקרבה עד דייכול מה דחסר יומין תחות יומין. ופירושו שאם הניזק היה חולה ולא היה יכול לאכול הרבה בזמן חוליו, חייב המזיק לשלם את כל מזונותיו, מפני שאח"כ כשיבריא ישלים מה שחסר, וכמו שאמרו לעיל: עד שיבריא (ולא רק עד שיתרפא), ועיין בפי' הרא"ף ובגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל ומ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז.