תוספתא כפשוטה על בבא מציעא י:ו

114-15. השכיר נשבע בזמנו ונוטל. עבר זמנו, אין נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו, ואפי' לאח' זמנו הרי זה נשבע ונוטל. בכי"ו בטעות: ואפי' בתוך זמנו וכו'. ותקנתי ע"פ ד וכי"ע. ובמשנתנו פ"ט מי"ב: השכיר בזמנו נשבע 4 בד' נפולי, במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו ועוד: נשבע בזמנו, כלפנינו בתוספתא. ונוטל, עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל, אם יש עדים שתבעו 5 עיין דק"ס, ריש עמ' 330. הרי זה נשבע ונוטל. ובמלא"ש למשנתנו שם: ובתוספתא פ' עשירי קתני אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו ואפילו לאחר י"ב חדש ה"ז נשבע ונוטל. ואיתא בירושלמי שם ר"פ כל הנשבעין, והביאה הרי"ף ז"ל שם וכו'. וכל הברייתא בשם התוספתא בס' הנר לר"ז אגמאתי 155 רע"ב (בשם רב"ס). והלשון שהביא הרב הנ"ל בשם התוספתא כאן, אינו נמצא כאן בשום נוסח 6 לרבות נוסח רב"ס הנ"ל. אלא להלן שבועות פ"ו ה"א, ובירושלמי שציין הרב: תני ר' חייה אם יש עדים שתבעו בזמנו, אפי' לאחר שנה, נשבע ונוטל. ועיי"ש המחלוקת ובירושלמי כאן הי"ג, י"ב ע"ב, ובבבלי קי"ג א' ובמלא"ש הנ"ל, ומה שהאריך בח"ד.

215-17. אמ' ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שאמ' לו נתתי לך שכרך, והוא אומ' לא נתת לי, אבל אם אמ' לו שכרתני וכו'. וכ"ה ("אמר ר' יהודה") גם בד. וכבר תמה על כך בח"ד, שהרי במשנתנו (שבועות רפ"ז) מצריך ר' יהודה גם בשכיר מודה במקצת. ובבבלי שם מ"ו א' מביא בשם ר' יהודה ברייתא כשיטתו במשנה שמצריך מודה במקצת. אבל בכי"ע ובמקבילה להלן, שבועות רפ"ו, ובנוסח רב"ס הנ"ל חסר בתוספתא "אמ' ר' יהודה", וכן מחקה בח"ד מדעתו. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ז.

317-18. סלע אמרתי לך, והוא אומ' שתים אמרת לי, המוציא מחבירו עליו הראיה. והכוונה שבעה"ב נשבע ונפטר, שהרי יש כאן הודאה במקצת, או שהטענה היתה בשעת הפרעון, ויש כאן הילך, 7 ופטור גם מן השבועה, כפירוש הר"י מיגאש שבועות מ"ו א'. ועיין בתוספות קי"ב ב', ד"ה שתים, ומ"ש לעיל פ"ז הי"ז שורה 70–71.