תוספתא כפשוטה על בבא מציעא יא:יט

167-68. חמש חצרות הפתוחות למבוי אחר ונתקלקלו.. כולן משמשות עם החיצונה, והחיצונה משמשת לעצמה וכו'. ובד: למבוי אחד ונתקלקלו וכו'. אבל בכי"ע חסר "ונתקלקלו", וחסר גם בשו"ת הרא"ש כלל ק' סי' ב' שהביא את כל הברייתא בשם התוספתא כאן. וכן חסר "ונתקלקלו" גם בברייתא שבבבלי ב"ב י"א ב'. ולפנינו אשגרה מלמטה בסמוך, כמו ששער בח"ד. ולשון הברייתא כשהיא לעצמה היא פשוטה, והמדובר הוא במבוי הרגיל שצדו אחד סתום, וצדו השני פתוח לר"ה, וחמש חצרות זו על יד זו פתוחות למבוי. ומלמדת הברייתא שהחיצונה (כלומר, החצר שהיא לצד רה"ר) משמשת לעצמה, וכולן משמשות עמה. ולשיטת רש"י וסייעתו שנתנו ד' אמות גם לפתחים הפתוחים למבוי, הרי הפירוש פשוט שהחיצונה משמשת לעצמה, שלה לבדה יש זכות של ד' אמות לפרוק המשא, אבל גם לשאר החצרות יש זכות מעבר לרה"ר, והן משמשות עם החיצונה. וכן הדין גם בשניה והלאה, אבל הפנימית (כלומר, הקרובה ביותר לצד הסתום) משמשת עם כולן, ומשמשת לעצמה, ואין אחרים משמשין אתה. ולשיטת הראשונים שחולקים על רש"י, 50 עיין בתוספות ב"ב י"א ב', ד"ה אחד, ובשאר הראשונים במקומו. וסוברים שלא נתנו ד' אמות לפתחים שבמבוי, פירושו שהחיצונה משמשת לעצמה, כלומר, כנגד חצרה בלבד, אבל השאר משמשין עמה, ובפנימית הוא להפך, שהיא משמשת לעצמה, כלומר, כנגד חצרה, וגם עם השאר, אבל החיצונות אינן משמשות עמה, כמו שפירש הרא"ש בשו"ת הנ"ל, ואין צורך בדוחק שבתוספות י"א ב', ד"ה והפנימית. ועיין הסיגנון להלן, שורה 74 ואילך. ברם בברייתא עצמה לא נתבארו זכויות השימוש ותוצאותיהן המעשיות. ובבבלי י"א ב': אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו, בני מבוי מעכבין עליו. מיתיבי חמש חצרות פתוחות למבוי וכו'. ומכאן שפירשו שהזכות של "לעצמה" היא לעניין סתימת המבוי, והפנימית שהיא משתמשת לעצמה ועם החיצוניות (אבל החיצוניות אינן משתמשות עמה) יש לה זכות לסתום את המבוי שכנגדה, וקשה לרב הונא שאמר שכל אחד שבקש לסתום (ואפילו הפנימי), החיצוניים מעכבין עליו. והנה בעיניין סתימת המבוי נחלקו הראשונים, ורש"י פירש שהכוונה להיקף מחיצות מסביב הארבע אמות, ור"ח פירש שהכוונה שהפנימית רוצה לסתום את רוחב המבוי כנגד פתחו, 51 עיין בתוספות הנ"ל (הערה 50) ובחי' הרמב"ן שם. והר"מ (פ"ה מה' שכינים הט"ז) פירש שהכוונה לאחד שבנה איצטבא כנגד פתחו, וע"י כך צריכים העוברים להקיפה. ויש שפירשו שהכוונה היא אם יש רשות לפנימי לפתוח עוד פתח לצד פנים, עיין בר"מ הנ"ל, במאירי עמ' 80, ובשו"ת הרא"ש הנ"ל. והסיקו בבבלי שם שרב הונא סובר כר' שמעון בן אלעזר להלן בסמוך.

269-70. רצו בני הפנימית לפתוח להן פתח ממקום אחר, יכולין לעכב על ידן. בבבלי י"א ב': בעא מיניה רב הונא מרב אמי, אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, או אין מעכבין עליו. א"ל בני מבוי מעכבין עליו. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת וכו'. והיא הגירסא שלפנינו וגירסת הגאונים, עיין בחי' הרמב"ן שם. אבל בכמה כי"י וראשונים חסר "א"ל בני מבוי מעכבין עליו" ופירשו שאין כאן אלא שאלה אחת, והיינו ששאל אם העיכוב הוא משום הספק, שמא אכסניא 52 ופירש אכסניא, אכסניא של מלך, ξένια, כלומר, מס בשביל החיילות המאוכסנים אם היא לפי הפתחים. ועיין ירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג (בעניין אכסניי פרכא, ובפי' ר"י לוי שם, עמ' 67). לפי הפתחים, ולפיכך יכולים בני המבוי לעכב שאם יחזיר את פתחו למקום אחר לא ישתתף עמהם, עיי"ש בחי' הרמב"ן, הרשב"א ור"מ פ"ה מה' שכינים הט"ו ובכ"מ שם. ועיין בדק"ס, עמ' 52, הערה ס'. והסתייע הרמב"ן גם מן התוספתא כאן שאין כאן עניין של מס, אלא ריבוי הדרך, כפי שמוכח מן העניין כאן, ובבבלי הנ"ל הן שתי בעיות. והתוספתא היא גם בשו"ת הרא"ש הנ"ל ובשו"ת הרשב"א ח"ב הנ"ל ובח"ג סי' קע"ה (בשם הרמב"ן). ועיין לעיל הי"ב ומש"ש שורה 46. ולפי פשוטו הכוונה כאן שבני המבוי שפותח בתוכו את הפתח יכולין לעכב עליו, מפני שמרבה עוברים ושבים שיבואו מרשות אחרת דרך המבוי החדש, כמו שפירשו הרמב"ן, הרשב"א ועוד. ובוודאי שבני המבוי שפתח מתוכו יכולים לעכב עליו, עיי"ש בחי' הרמב"ן.

370-71. היה סתום, ונמלך לפותחו, מעכב על ידן. בבבלי הנ"ל: אין בני מבוי מעכבין על ידן. וכבר אמרו להלן שם שאם פרץ את פצימיו מעכבין על ידו.

471-72. דברי ר', ר' שמעון בן לעזר או' חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות למבוי. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בד ובכי"ע בטעות: דברי ר' שמעון בן אלעזר. חמש וכו'. 53 בד: הפתוחות לחנו', וצ"ל: למבו'. ובבבלי שם עניין פתיחת הפתח, ועניין אם היה סתום, היא ברייתא אחרת, ואינה המשך של חמש חצרות הנ"ל, ולפיכך שאלו חצרות מאן דכר שמיה, והחסירוה ושנו אותה כמו שהיא לפנינו, עיי"ש. ור"ש בן אלעזר סובר שגם החיצונות יכולות להשתמש במבוי כנגד הפנימיות, ואם יסתמו שם יצטרכו העוברים והשבים להדחק במקום יותר מצומצם וירבו אשפה וזבל. ותירצו בבבלי שרב הונא הסובר שכל בני המבוי יכולים לעכב הוא בשיטת ר' שמעון בן אלעזר.