תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ט:לא

175-76. המקבל שדה מחבירו שנים מועטות, אין לו בקורות שקמה. פיסקא מקוצרת ממשנתנו פ"ט מ"ט.

276. לפיכך הזמורות והקנים שלו. בבא זו מפרשת את הסיפא שבמשנתנו, כרגיל בתוספתא שהיא מביאה את הרישא וממשיכה לבאר את הסיפא. ושנו במשנתנו הנ"ל: ויש לו בקורת שקמה, וכן מפורש להלן בסמוך. ופירש הראב"ד (לפי הרשב"א בשטמ"ק ק"ט א') את דברי אביי שם על הרישא שבשבח שקמה יש לו: שבח שקמה הם הפארות שהוציאה בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, אבל רבה חולק וסובר שהענפים המחוברים הם כגוף האילן. ומפרשת התוספתא שאם יש לו בקורת שקמה, הרי בוודאי יש לו בזמורות הקצוצות ובקנים שגדלים בשדה. וכן מפורש במשנתנו רפ"ט שהאריס חולק עם בעה"ב בזמורות ובקנים. 50 ועיין במ"ש שציין לבבלי ברכות ה' ב'. ופירש הריטב"א שם שהזמורות הקצוצות והקנים הם כפירות, ומה שאמרו בגמרא שם (ק"ג ב') בקנים המוחלקין לא באו להוציא את הקנים שגדלים בשדה, "דהא ודאי פירי נינהו כזמורות", אלא הוא תירוץ לקושיא, עיי"ש. 51 ואפשר שעיקר הסוגיא היא בב"ב ס"ט א', והעבירוה לכאן. ואם באריס חולקין הרי בחוכר הכל שלו. ועיין במה"פ פ"ט ה"ח, ד"ה המקבל, שפירש את משנתנו כאן באריסות.

377-78. קיבלה ממנו שבע שנים, מקום שנהגו לזרעה פשתן אפי' חמש שנים, זורעה שנה שנייה פשתן, ויש לו בקורות שקמה. במשנתנו הנ"ל: קבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורת שקמה. ולשון התוספתא קשה, אבל כן העתיק גם באו"ז סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, וכ"ה בד ובכי"ע, ואין להגיה. ובמחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 16, הבאתי כמה מקורות המוכיחים שבדרום א"י היו זורעים פשתן אחת לארבע שנים, והבאתי גם את הירושלמי כאן (פ"ט ה"ט, י"ב ע"א) שתמה: פשתן לוקה הארץ שלשה שנים ותימר כן. ומכאן שהיו מקומות בא"י שנהגו לזרוע פשתן אחת לארבע שנים. ואמרו כאן שמקום שנהגו לזרוע פשתן בפחות משבע שנים, אפילו חכר את השדה לחמש שנים זורעה [גם] בשנה שנייה פשתן, והפשתן מכחיש את הקרקע שלש שנים, וחוזרת לקדמותה ברביעית.