תוספתא כפשוטה על ביצה א:א

11-2. ביצה שנולדה ביום טוב אחרים אמרו משם ר' ליעזר תיאכל היא ואמה. וכ"ה להלן עדיות פ"ב ה"ב. וכן בבבלי ד' א' ובירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א, אלא שלא הביאו את הפתיחה "ביצה שנולדה ביום טוב". ואפשר שיש לפנינו בתוספתא פיסקא קטועה ממשנתנו רפ"א: ביצה שנולדה ביום טוב [בית שמאי אומרים תאכל, ובית הלל אומרים לא תאכל]. אחרים אמרו וכו'. וכן מעיד ר"ת בס' הישר סי' שי"ד, ל"ג סע"א (הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' שע"ח, עמ' 231): ובתוספתא דביצה איתניהו להני תרי בבא דמתניתין, דביצה ושאור , דב"ש לקולא, והך דהשוחט ליתא, עיי"ש. והוכחה גמורה אין כאן, ואפשר שכיוון רק לברייתא שלפנינו, שרמוזה בה המחלוקת הנ"ל. ובחידושי המאירי למשנתנו ב' א' כתב: וקתני עלה בגמרא שאור מאן דכר שמי', ומשני בי"ט דפסח קאי, ורש"י ז"ל לא גריס הכי כלל בגמ', והדין עמו, שהרי עקר המסכתא בדברים השוים לכל רגל וכו'. וכן הביא גירסא זו בבית הבחירה ז' ב', עמ' 49, בשם "ויש גורסין", ודחה אותה. ובפירוש המיוחס לתלמיד הרמב"ן (מכאן ואילך בקיצור: תלמיד הרמב"ן) הוצ' ר"י הופמן, עמ' 1, מביא גירסא זו בשם ספרים ישנים, ומעיר שרש"י לא גרס לה. ורש"י למשנתנו רפ"א ובפיה"מ להר"מ שם העירו שהמחלוקת בשאור וחמץ הובאה לכאן משום שאף בה ב"ש לקולא. ובלשון זמננו, כל המשנה עיקרה בעדיות רפ"ד והתנא שנאה כאן כלשונה בעדיות, עיין מ"ש הר"י לוי במחברתו "קטעים ממשנת אבא שאול", תרגום עברי, עמ' 111 (גרמנית, עמ' 17). ובבבלי ט' ב', י' א', אמרו בשם ר' יוחנן על כמה משניות בפירקין: מוחלפת השיטה וכו', עיין ראב"ן ה' ביצה, ע"ו רע"ג (הוצ' הרש"ז עהרענרייך, ק"ע סע"ד). וכן אמרו בירושלמי פ"א ה"ד, ס' ע"ג: מחלפה שיטתון דבית שמאי וכו', ועיי"ש גם בספ"ד. וכבר הראה ר"י לוי הנ"ל שהיו מסורות שונות במחלוקות של ב"ש וב"ה שנשנו בעדיות. ור' יוחנן העיד בפירוש (ירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"ב, ובמקבילות בשבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, סוטה ספ"ג ונזיר ספ"ד): דברי ר' מאיר עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. והברייתא שלהלן עדיות פ"ב ה"א הכוללת אף את הבבא שלנו נשנית איפוא בשיטת ר"מ, ואינה מוסכמת ע"י תנאים אחרים, עיין להלן. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 256 ואילך. מעכשיו עלינו לברר את שיטת בני א"י בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה במשנתנו בריש מכילתין, ומתוכה תתבאר אף הברייתא שלנו. בבבלי ב' א' ואילך נחלקו כמה אמוראים בבאור שיטת ב"ש וב"ה. ורוב הראשונים ז"ל תפסו לעיקר את דעת רבה שמדברים בתרנגולת העומדת לאכילה, ואין כאן מוקצה הרגיל, אלא שאם נזדמן שיום טוב חל לאחר השבת, והביצה נולדה ביום טוב, הרי למעשה כבר נגמרה מאתמול ביום שבת, ואם יאכלוה ביו"ט, נמצא ששבת הכין ליו"ט, ואין שבת מכין ליו"ט, ולא יו"ט מכין לשבת, אפילו הכנה דממילא, וגזרו בכל יום טוב אטו יו"ט שחל להיות אחר השבת. והמפרשים נחלקו הרבה בפירוש הסוגיא בבבלי, וכבר נתבארו הדברים בבאור מפולש ע"י הגרבצ"י רבינוביץ תאומים בקונטרס הכנה בסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישעל בירושלים. ברם בירושלמי אין זכר להכנה דרבה, ואף בבבלי חולקין עליה כמה מן האמוראים. ולא עוד אלא שהירושלמי אינו משתמש בדיבור "מוקצה" אלא לעתים רחוקות (עיין להלן), וכשהוא מדבר באוכלין האסורין בשבת וביו"ט, הכוונה לאוכלין שלא היו בעין לפני שבת ויו"ט, או שלא היו "מן המוכן", וכסיגנון המשנה והתוספתא. 1 עיין במשנתנו כאן פ"א מ"ב, פ"ג מ"ד, פ"ד מ"ו. וכן בשבת פ"ג מ"ו, רפי"ז, פכ"ד מ"ד, וכן במקבילות שבתוספתא, ועיין להלן. וסתם "מוקצה" בירושלמי הם פירות השטוחים לייבש (עיין פ"ד ה"א, ס"ב ע"ג), או שהקצה וייחד את הדברים בפירוש לחול (עיין פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד). ובירושלמי שבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב: א"ר יוחנן אין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהכנו אלא דבר אחד בלבד. 2 ור' יוחנן מדבר באוכלים גרידא, עיין בנועם ירושלמי במקומו ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 86. ומפרש הירושלמי אח"כ שמוקצה שיבש ולא נגע (צ"ל: ידע) בו, אעפ"י שכבר יבש לפני השבת, וכבר היה בעינו, מ"מ אסור, משום דהוי כאילו הקצהו בכוונה לחול (עיין בירושלמי כאן פ"ד ה"א, ס"ב ע"ג). אבל שאר כל האוכלין אם היו בעינן לפני השבת, הרי הם מותרים בשבת. ושאלו שם בירושלמי משמן בנר, חטים בזריעה, 3 המפרשים פירשו (ע"פ מאמר ריש לקיש בבבלי שבת שם מ"ה א') שהכוונה לחטים שכבר זרען ולא נשתרשו, ואין הכרח. ולפי פשטות הלשון נראה יותר לפרש "בזריעה" כמו "לזריעה" (בחילוף הרגיל בין למי"ד ובי"ת), והיינו שייחדן לזריעה. ומה שמתרץ שם: לכך נתנן משעה ראשונה שיכלו בקרקע, הכוונה שייחדו לכך, ונתנן משעה ראשונה במקום שמחזיק חטים לזריעה. וכן הוא אומר בסמוך שם: לכך נתנן משעה ראשונה שייעשו אפרוחין, ושם בוודאי הכוונה היא שייחדן לכך, ולאו דווקא כשהיו בשעת מעשה תחת התרנגולת (כלשון הבבלי בשבת שם). וכן משמע מן הלשון "משעה ראשונה". וביצים לאפרוחים שהם אסורים בשבת, אעפ"י שהיו בעינם לפני השבת, ותירצו, שכל אילו לכך נתנן משעה ראשונה, כלומר, דחה אותם בידים, ולפיכך אעפ"י שהיו בעינן, מ"מ לא היו בהיכנן, שהרי הסיח דעתו מהם, ונעשו מוקצה מפני שהקצה אותם לחול. ועיין להלן. ובירושלמי שבת פ"א סה"ט, ד' ע"ב: ושוין שלא יגע במושך, כלומר, ב"ש וב"ה שניהם מודים שיין ושמן שמשכו וזבו בשבת מן העביט והמעטן אין נוגעין בהן, וזו היא הברייתא שבתוספתא שבת פ"ג סה"ט, שו' 24, וירושלמי כאן פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד. ואינה עניין למשנת שבת רפכ"ב, למשקין שזבו מפירות שעומדין לאכילה, עיין בבלי כאן ג' רע"א (ומקבילה), ודינן כמשקין של בדדין, וכפירוש התוספות בשבת י"ט ב' ד"ה שמן. ומשקין שזבו מן העביט ומן המעטן בשבת לא היו בעינן בערב שבת, ואף ב"ש מודין בהם שאסורין. וכן בפירות שנשרו בשבת וביו"ט אף ב"ש מודים שהם אסורין. וכן אמרו בירושלמי כאן פ"א סה"א, ס' סע"א: הכל מודין בנשרין שהן אסורין (כלומר, אף ב"ש מודים) וכו'. מה בין נשרין מה בין בצים? אילו נשרים באימותיהן שמא אינן אסורין ? אילו בצים באימותיהן שמא אינן מותרות? ולפ"ז אף ב"ש מודים בפירות הנושרים בשבת וביו"ט שהם אסורין, שהרי אינן בעינן, 4 בלשון הבבלי: נולד. עיין רי"ף פ"א סי' תתמ"ז, ומ"ש בחידושי חתם סופר ד' רע"ב. ולא נחלקו אלא בביצה, שהיא מותרת לב"ש, מפני שהיא מותרת באמה. ועיין בבלי ב' סע"ב ואילך ובראשונים שם. ועיין מה שכתב בהעמק שאלה לשאילתות סי' קכ"ח, אות ה', בשיטת הרא"ה, אבל שיטת הירושלמי ברורה מכמה מקומות. ולפ"ז בתרנגולת שייחדה בפירוש לגדל ביצים, 5 עיין בבעל המאור בריש מכילתין ומה שהשיג עליו הראב"ד ועוד (ועיין ביחוד מ"ש בנו של הרמב"ן). והפירוש הנכון בדברי בעל המאור הוא בחידושי חתם סופר כאן ב' א' ד"ה אוכלין. אבל הכל הוא לפי שיטת הבבלי, ובירושלמי שיטה אחרת לגמרי בעניין זה. והטילה ביצה ביו"ט, אף ב"ש מודים שאסורה. וכן בביצה שנולדה בשבת, שאינו יכול לשחוט את אמה, הביצה אסורה לכ"ע. ועיין בבלי ב' ב' ("שבת דעלמא תשתרי") ומ"ש הרשב"א שם בשם הרמב"ן, ובנו של הרמב"ן שם, ובר"ן ריש פירקין ד"ה ואיכא למידק. ועיין בס' הישר לר"ת, ד' וויען, ל"ג ע"א, ד"ה שבת, ובבעל המאור שם ובשאר הראשונים. ולשיטת הירושלמי אף ב"ש יודו בה שאסורה. וכן אמרו בפירוש בירושלמי בריש פירקין: מה טעמון דבית שמאי מוכנת היא על גב אמה. מה טעמון דבית הלל נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו. אילו מוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. וסבר הירושלמי מתחילה לפי תירוץ זה, שאעפ"י שהביצה בעינה מ"מ אינה בהיכנה, 6 ושלא כשיטת בעל המאור, עיין לעיל הע' 5. שהרי לא ידע שתוולד למחר, והוא רצה לאכל ביצה ולא בשר, ולא היתה דעתו עליה כלל מערב שבת, כמוקצה שיבש ולא ידע בו, ושאלו עלה: והא תני השוחט את התרנגולת ומצא בתוכה בצים, אף על פי גמורות הרי אילו מותרות. והשאלה היא למה יהיו מותרות, והרי הוא לא ידע בערב יו"ט שהביצים שבתוכה הן גמורות, ודעתו היתה על בשר ולא על ביצים, ומה בינה למוקצה שיבש ולא ידע בו? ומתרץ: ר' חנניה ור' מנא, חד אמר לא דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ. וחורנה אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ. ועיין בבלי ו' סע"ב. ולפי תירוץ הירושלמי שאני ביצים בתוך התרנגולת שעדיין אינה ביצה גמורה לגמרי, "דלעניין מיכלה ביום טוב מדמינן לה לבישרא דתרנגולת", 7 לשון בה"ג ה' יו"ט, ד"ו, ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 178. וממילא היתה בעינה ובהיכנה, אבל ביצה שנולדה ביו"ט, הואיל ובערב יו"ט לא היתה ביצה אלא בשר, לא היתה בעינה, ודינה כנולד (לפי מונחי הבבלי, עיין בבלי ב' א'). וכן בתוספ' רי"ד ב' ב' הביא את הירושלמי, וסיים: מוכיח שדברי הירושלמי דבתרנגולת העומדת לאכילה פליגי (עיין מ"ש להלן בסמוך), ואפילו הכי אסרי לה בית הלל, משום דלא קא חזי לה, והוי נולד. 8 ועיין בכתוב שם להראב"ד ("הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ב, עמ' 29) שהביא את הירושלמי, והסתייע ממנו נגד שיטת רבינו אפרים, עיי"ש. ועיין בבלי ב' ב'. ולשיטת הירושלמי בדעת ב"ה היא ביצה שנולדה ביו"ט, הן משקין שזבו, הן פירות הנושרין, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובירושלמי שבת. ואף על הברייתא שלנו אמרו להלן שם בירושלמי: אחרים אומרים משם ר' אליעזר תיאכל היא ואמה. מהו תאכל היא ואמה? אם היתה אמה מוכנת לשחיטה תהא מותרת, ואם לאו אסורה. ואין כל התרנוגלים (כ"ה בכי"ל) מוכנים לשחיטה ? אמר ר' בא תיאכל בהכינה של אמה, והוא כביאור הירושלמי לשיטת ב"ש לעיל. והירושלמי סובר שסתם תרנגולות מוכנות לשחיטה (אלא דווקא אם ייחדן בפירוש להטלת ביצים), כמפורש להלן שם הי"א, ס"א רע"א, וכפירוש הראבי"ה ח"ב סי' תשי"ג, עמ' 413. והם הם דברי ר' אליעזר הם הם דברי ב"ש, וכדברי רב מרי בבבלי ד' א'. אלא שהברייתא שלנו הם דברי ר' מאיר, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובבבלי, ור' יהודה להלן, שו' 7, חולק וסובר שר' אליעזר סובר כב"ה.

22-3. עגל שנולד ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו. וכ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: עגל שנולד ביום טוב מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה (=בשחיטה). 9 בבית הבחירה למאירי, עמ' 46, כתב: "ומכל מקום נזדמנה לי גמרא ירושלמית מישיבתם של גדולי מפרשים (=הראב"ד) שהיא שנויה סתם, ר"ל עגל שנולד ביום טוב מותר. ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת צביה תהא מותרת, ולא הוזכר בשום אחת מהם טעם היתר עצמן ר' זעורה בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה, צבייה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה. חזר ר' זעורה ואמר עגל מאתמול הוא גומר, ברם הכא בו ביום נגמרה, בו ביום נולדה. אמר ר' בא אתייא כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין, ברם כמאן דאמר בהמה יולדת לחדשים מסויימין. הגע עצמך שסיים אימתי עלה עליה זכר. ופירושו, שסתם בהמה של בעל הבית עומדת לחליבה, ואין בעל הבית שוחט לעצמו בהמה חולבת, 10 אבל סתם תרנגולין מוכנין לשחיטה, מפני שבשרם מועט, וכן עגלים (ועיין שביעית פ"ז מ"ד), ובפרט בא"י שהבשר היה ביוקר, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 186. ואין העגל ניתר אגב אמו. 11 כשיטת הר"מ ברפ"ב מה' יו"ט, עיין במגיד משנה שם. ועיין בבלי שבת י"ט ב', כאן ב' ב', ובר"מ פ"א מה' יו"ט הי"ז, ומ"ש באו"ש שם. וסבר ר' זעירה שמותר לשחוט אותו משום שהשחיטה מתירה אותו מאבר מן החי, ולפיכך מתירה אותו גם משום מוקצה. ומשום כך שאל: מעתה אף מדברית תהא מותרת, מתוך שהשחיטה מתרת אותה מאיסור אבר מן החי, תתיר אותה גם משום מוקצה. חזר ר' זעירא ודחה את טעם הברייתא (עיין להלן שלר' זעירא הברייתא היא כתנא אחר), שאין הטעם משום שמתיר את עצמו בשחיטה, אלא משום שכבר היה בהיכנו מערב יו"ט, 12 וכמפורש בדבריו להלן בירושלמי, והעתקנוהו בפנים בסוף דיבור זה. ואין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהיכנו, 13 אלא מוקצה של תאנים וענבים בלבד, עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה וכן אמרו. מה שאין כן ביצה שלא נגמרה אלא ביו"ט, ולא היתה בעינה בערב יום טוב, כמפורש לעיל בירושלמי, וכמו שפירשנו לעיל, שו' 1–2, ד"ה וכן אמרו. 14 פירוש זה הוא בחלקו מדברי המאירי ו' ב' ד"ה ובתלמוד המערב, ובית הבחירה שם, עמ' 46, ובחלקו השני הוא כק"ע ופ"מ בירושלמי. ש וממילא אין קושיא ממדברית ומצביה, מפני שאין שחיטה מתירה איסור מוקצה בכגון דא, שלא היתה דעתו עליה כלל מערב יו"ט. והשיב ר' בא 15 תלמידו של ר' זעירא, עיין בתולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, עמ' 8, ערך ר' אבא ב'. שקושיית ר' זעירא לא אתייא אלא למ"ד שבהמה יולדת לחדשים מקוטעין, 16 עיין בפירוש הרשב"א ו' ב' ובמאירי הנ"ל. ופירושם קשה, עיין בחילופי מנהגים בין בני בבל וא"י סי' כ"ג, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 137 ואילך, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 50, ומ"ש לעיל שבת פט"ו, שו' 23. וממילא כשנולדה היום יש להניח שכבר מאתמול נגמרה, אבל למ"ד שהבהמה יולדת לחדשים מסויימין (עיין ירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א, נדה פ"א ה"ד, מ"ט ע"ב, בבלי בכורות כ"א א'), הגע עצמך שסיים אימתי עלה עליה זכר. כלומר, ולפ"ז לא כלו חדשי העגל מערב יום טוב, ולוא היה שוחט אותו במעי אמו לא היה ניתר כלל בשחיטתו, ונמצא שהיתר שחיטה נולד לו ביום טוב, ובכגון דא דינו כאפרוח שנולד ביו"ט, שכולי עלמא מודים ששחיטתו מתירה אף איסור מוקצה שבו, כמפורש להלן. וממילא אין קושיא ממדברית וצביה, וכדברי בעל המאור בסוגיין (הוצ' ראם, ג' ע"ב): ולא דמי למדבריות, דהתם אין היתר שחיטה בא להן בו ביום כאפרוח. אלא שלדעתו השחיטה מתירתו, אפילו אם היה ניתר בשחיטה בתוך מעי אמו, עיין בתוספות ו' סע"א. 17 ולשיטתו אף עגל שנולד ביו"ט מן המדברית שבאה בו ביום מותר בשחיטה. וכן דעת בעל ההשלמה, כמפורש בס' המכתם, עמ' 184. ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, קמ"ט ע"ב. ולשיטתו אפשר לומר שאין מדבריות ניתרות בשחיטה משום שכל האיסור שלהם הוא שלא יצודם ביו"ט, ומתחילה גזרו עליהם משום כך. אבל בבית הבחירה למאירי, עמ' 44 (לעניין אפרוח): הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ר"ל והואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ, ולא היה שחיטה מועילתו, וכשנולד הועילתהו לידה זו של יום טוב להפקיע ממנו איסור שרץ, ולהביא עצמו לכלל היתר ע"י שחיטה, 18 באו"ש פ"ב מה' יו"ט ה"ג, ד"ה לכן, כתב שכל מה שלא היה בסוג ההוייה בערב יו"ט אין שייך בו אינו מוכן, ודווקא בהנך שהיו בעולם כמו בגשמים היורדים ביו"ט, דפריך בעירובין מ"ו רע"א דהו"ל נולד ואסירי, משום דבעיבא מיבלע בליעי והיו מיהא בעבים, משא"כ ביצה שנעשית אפרוח שנתהוה מסוג הדומם להיות חי, ומעיקרא בביצה לא היתה לו התייחסות כלל לסוג החי שיהא שייך בו שחיטה, ותיכף שבא לגדר הוייה תיכף חזי לאוכלו, ולפיכך אמרו בו באפרוח שהוא מתיר עצמו בשחיטה, עיי"ש. הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה, עיי"ש שהשיג על שיטת בעל המאור. ולפי הסבר המאירי, מה לי אפרוח לפני שיצא מביצתו, מה לי ולד שלא כלו לו חדשיו, ואינו דומה כלל למדברית ולצביה. ועיין גם ברשב"א ו' ב' ד"ה עגל ובהערה שם. ולהלן שם בירושלמי: ר' זעורא בשם גידול עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר, נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. ור' זעירא כשיטתיה לעיל שאין צורך בטעם של היתר השחיטה, אלא הוא מותר מפני שכבר היה בעינו מערב יום טוב, וכמו שכתבנו לעיל. וכן בירושלמי פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א: תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביום טוב 19 עיין באו"ש ספ"ב מה' יו"ט ד"ה וכן מוכח. מותר. ובבבלי כ"ו ב' וחולין נ"א ב', ושבת קל"ו א' לא נזכר "טריפה". ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' יו"ט ה"ג, ד"ה ודע וד"ה לכן, ובכלל עיקר דבריו דברינו הנ"ל, עיי"ש. ועיין לעיל הע' 18. ובבבלי ו' ב' הביאו שתי ברייתות, ובשתיהן: עגל שנולד ביום טוב מותר, ולא נזכר בהן הטעם, ופירשו בבבלי שם, מפני שהוא מוכן אגב אימיה. ועיין שבת קל"ו א'. ומדברים, לשיטת הר"מ רפ"ב מה' יו"ט הנ"ל, בעומדת לשחיטה. ובעגל שנולד מן הטריפה אמרו כאן ו' סע"א שהוא מותר לשיטת רב, הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. ועיין בבעל המאור ובמלחמות שם. ועיין תוספות ו' ב' ד"ה עגל, ומ"ש במאירי הנ"ל. ובמשנה הוצ' לוו כאן, וכן בגליון המשנה בקטעים מן הגניזה: בהמה שנולדה ביום טוב הכל מודים שהיא מותרת, ואפרוח היוצא מן הביצה הכל מודים שהוא אסור. וכ"ה במשנה שבבית הבחירה למאירי, עמ' 48, ובהוצאות שלפנינו במשנת עדיות פ"ד מ"ב, וכבר ראה בתיו"ט שהיא הוספה ע"פ הברייתא שבבבלי הנ"ל, וליתא בשום נוסח כ"י, עיין דק"ס ומלא"ש שם.

33-4. אפרוח שנול' ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו. וכן בירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: גוזל שנולד ביום טוב מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה. ובבבלי הנ"ל: תניא כוותיה דרב עגל שנולד ביום טוב מותר, אפרוח שנולד ביום טוב אסור, ומה הפרש בין זה לזה, זה מוכן אגב אמו בשחיטה, וזה אינו מוכן אגב אמו. תניא כותיה דשמואל, ואיתימא ר' יוחנן, עגל שנולד ביום טוב מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב מותר, מאי טעמא זה מוכן אגב אמו, וזה מתיר עצמו בשחיטה. תנו רבנן אפרוח שנולד ביום טוב אסור. ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור, לפי שלא נתפתחו עיניו וכו'. ועיין בהוספה למשנתנו שהעתקנו לעיל בסמוך ד"ה ובמשנה. ובירושלמי הנ"ל מקשה: לא כן תני וכו' גוזלים שלא העלו עליהן כנפים אסורים משום שקץ וכו', ואפילו שחטן. אמר רבי אבון תיפתר באילין דנפקין וכנפיהון עליהון. ועיין באהצו"י, עמ' 2, ויש להוסיף: ראבי"ה ח"ב סי' תשכ"ג, עמ' 426, ובית הבחירה למאירי, עמ' 49. וכבר האריכו בזה האחרונים, ואינו מעניינינו כאן. ובטעם הברייתא כאן אף ר' זעירא מודה, עיין מ"ש לעיל ד"ה ופירושו.