תוספתא כפשוטה על ביצה א:יב

146-49. אמ' ר' יהודה מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכין את המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב. על מה נחלקו על המתנות שהורמו מערב יום טוב בפני עצמן וכו'. במשנתנו פ"א מ"ו: בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה 45 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 955. ומתנות לכהן ביום טוב. בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ובית הלל מתירין וכו'. ורצו לומר מתחילה בבבלי י"ב ב' שהורמו מהיום פירושו שנשחטו היום והורמו היום, ואף בזה אוסרים בית שמאי, ודחו ואמרו שהכוונה במשנתנו שהורמו היום אבל נשחטו אמש, ברם אם נשחטו היום והורמו היום אף ב"ש מודים, ומשנתנו כר' יהודה. ועיין שאילתות סי' קל"ב, ומ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו (תרצ"ה), עמ' 472. ובירושלמי בפ"א ה"ז, ס' רע"ד, לא הובאה אלא דעת ר' יהודה גרידא, ור' יהודה אינו אלא מפרש, ואין חולק על משנתנו. ואף ב"ה אינם מתירים אלא במתנות (זרוע ולחיים וקיבה), אפילו הופרשו מערב יום טוב, שהרי מותר להפרישן גם ביו"ט, שמקומן ניכר ואינו אלא כמפריד בעלמא, ואין כאן משום מקדיש, שהרי הן מותרות לזרים (ועיין רש"י למשנתנו ד"ה מתנות ובס' עבוה"ק להרשב"א ש"א סוף אות י', ל"ט ע"א), והוא הדין בחלה מעיסה שנילושה היום, שהוא כמתקן אוכל ביו"ט, בדבר שלא היה יכול לעשות מערב יו"ט, לפני שנילושה החלה (עיין להלן). וב"ש אוסרים לשלוח מתנות מבהמה שנשחטה מערב יו"ט, הואיל וכבר ידע מערב יו"ט שצריך ליתנם לכהן, היה צריך לשלוח אותם מערב יו"ט, עיין בחידושי המאירי בסוגיין ובבית הבחירה שלו, עמ' 73. ונחלקו הראשונים (עיין בחי' הרשב"א י"ב רע"ב) אם דווקא דרך ר"ה אין מוליכין, או אפילו ברשות היחיד, ועיין מ"ש להלן.

249-50. אמרו בית שמיי גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ופירושו "חוק שוה", כסיגנון ר' אליעזר בספרי זוטא בהעלותך, הוצ' האראוויטץ, עמ' 257, עיין מה שהארכתי בזה בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 60 ואילך.

350-51. כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ומכאן שאף ב"ה מודים שאין מוליכין את התרומה שהופרשה מערב יו"ט, שהרי אינו רשאי להרים תרומה ביו"ט (ורוב הטבלים אינם נקבעים למעשרות ביו"ט, שהרי אין ממרחין ביו"ט), ואם יוליך תרומה ביו"ט יחשדו בו שהפרישה ביו"ט. ושאלו בירושלמי (רה"ח, ס' ע"ד): וקשיא על דב"ה, תרומה אינו זכאי בהרמתה, הגע עצמך שיש עליה תניי? זו מפני זו. ולפ"ז מפורש שאפילו בטבל שהתנה עליו מערב יו"ט שיכול להפריש ממנו תרומה ביו"ט, אין מוליכין אותה ביו"ט. וכן מפורש במשנת דמאי פ"ד מ"ד: מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם (כלומר, שאינו נותן להם משלו, משום גניבת דעת, עיין במפרשים שם). ואמרו עלה בירושלמי שם, כ"ד ע"א: כיני מתניתא לא יתנם 46 כנוסח הרש"ס וראשונים, עיין ריבמ"ץ, פיה"מ להר"מ ור"ש במשנת דמאי שם, ובתוספות כאן י"ב ב' ד"ה אין. ולפנינו בטעות: לא נתנום, וצ"ל: לא יתנים. בשבת, דתנינן תמן בית שמאי אומרים אין מוליכין וכו', ופירש הירושלמי "לא יטלם" שבמשנתנו שלא יטלם על מנת ליתנם לכהן, ואף הירושלמי מודה שאסור להפריש את התרומה מן הטבל בשבת, ואפילו יש עליו תנאי, ואפילו קבע לו מקום מערב שבת, אלא אוכל את החולין ומשאיר את התרומה, כמפורש בדמאי פ"ז סה"ה, כ"ו ע"ב, ושבת פי"ח ה"א, ט"ז ע"ג, ואעפ"י שאינו אלא כמפריד בעלמא. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 30 ואילך. וממשיך הירושלמי בדמאי שם: הדא ילפא מן ההיא, וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא, היא י"ט היא שבת. וההיא ילפא מן הדא בלימודין, אבל בשאין לימודין, לא סלק על בר נשא מיכול פיסתיה בביתיה דחבריה. ולולא דברי רבותינו 47 עיין בר"ש ובתוספות הנ"ל. היה נראה לפרש "היא יום טוב היא שבת" כלומר, שאפילו ביום טוב, שמותר להפריש את התרומה מן הטבל 48 ולא אסרו להפריש את התרומה מן הטבל אלא בשבת, משום עובדין דחול (עיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 30–31), אבל ביו"ט מותר להפריש אם יש עליו תנאי, שהרי מותר לתקן אוכל ביו"ט במלאכה ממש. אם יש עליו תנאי מאתמול, כמפורש בירושלמי ביצה הנ"ל, מכל מקום אסור להוליכה לכהן ("זו מפני זו"), ויבוא הכהן שלמוד לאכול אצלו ויאכלה בביתו. וההיא ילפא מן הדא וכו', כפירוש המפרשים. והואיל ובירושלמי לא הובאה דעת ר' יוסי שלהלן, הרי פירשו שם שבתרומה הכל מודים שאין מוליכין אותה לכהן, ומשנת דמאי הלכה היא. אבל בבבלי י"ב ב' דחו את משנת ביצה מן ההלכה, ופסקו כר' יוסי להלן, ובעל כרחינו מתפרשת משנת דמאי באיסור ההפרשה, 49 ועיין בבלי ל"ז א' ובגירסת הראב"ן ובפירושו בה' ביצה, ע"ו ע"ג, והביאו הראבי"ה ח"ב סי' תש"ל, עמ' 431, עיי"ש היטב. עיין בשנות אליהו, במשנה ראשונה למשנת דמאי שם, ובשער המלך פ"ד מה' יו"ט הכ"ו, במרכבת המשנה שם, ובצל"ח בסוגיין.

453. ר' יוסה או' מודין בית שמיי וכו'. בבלי י"ב ב'. ובירושלמי אין זכר ממנה, עיין מ"ש לעיל.