תוספתא כפשוטה על ביצה א:יא

139-40. מודים שאם קצב על העלי שאסור לטלטלו. במשנתנו הנ"ל: בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין. ופירש"י: עלי, מלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת (עיין להלן הי"ח, שו' 69) משום הכי אסרי ליה בית שמאי. ומוסיפה התוספתא שאחרי שעשה מלאכתו אסור לטלטלו. והברייתא שלנו בבבלי י"א א' ובשבת קכ"ג א'. ואמרו (בשבת שם): סבר לשנויי ליה כר' נחמיה, 41 במשנת שבת פי"ז מ"ד: כל הכלים וכו' ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. אבל לחכמים אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך גופו אפילו בשבת, למלאכת היתר, כגון לישב עליו, לשיטת רבה שם. כיון דשמעה להא וכו' הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום, ה"נ מייחד להו מקום. ובירושלמי כאן ה"ה, ס' ע"ג: לקצב עליו בשר וכו', הא שלא לקצב עליו בשר אסור. הדא היא וכו' מודין חכמים לר' נחמיה בזיירה ומזורה ובוכנה וכו', ובוכנה דו כתת ביה. ולפ"ז הוא בוכנה הוא עלי, ואינו ניטל ביו"ט אלא לקצב עליו בשר לכולי עלמא. אבל להלן שם (קכ"ג ב', קכ"ד א') העמידוה אליבא דרבא שאסור לטלטלו מחמה לצל דווקא. ועיין אהצו"י, סוף עמ' 7 ואילך, ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ג, עמ' 434, ובשו"ע או"ח סי' תצ"ט ס"ק ה'.

240-41. מודים שאין מולחין עורות ביום טוב אבל מולחין עליו בשר לצלי. במשנתנו הנ"ל: בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדרסן וכו'. ובית הלל מתירין. ומוסיפה התוספתא שאף ב"ה מודים שאין מולחין את העורות של הבהמות שנשחטו ביום טוב, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור, ולא התירו אלא להניחן על גבי הקרקע, ובני אדם דורסין עליהם אגב הליכתם, שאם לא תתיר לו הוא נמנע מלשחוט משום הפסד העור, וממעט בשמחת יו"ט. אבל שניהם מודים שמולחין עליו בשר לצלי, שאין מולחין אותו אלא מעט, כדי ליתן טעם. ובה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ו ע"ג (ד' ברלין, עמ' 183): תאנא ושוין שאין מולחין את העורות, אבל מולחין עליהן בשר לצלי. וכ"ה גם בה' ראו, עמ' 9. ובירושלמי סה"ה, ס' ע"ג: שוין שלא ימלחנו. תני אבל הוא מולח עליו בשר לצלי. ובכל המקורות הנ"ל שונה כאן שני דברים, איסור והיתר. ובבבלי י"א א': תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. ולא נשנה אלא היתר, ומכלל ההיתר ברור גם האיסור. ועיין בבלי י"א ב', ובהמשך הירושלמי הנ"ל, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 8, ובראבי"ה ח"ב סי' תשל"ה, עמ' 435, בס' המכתם, עמ' 194, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 65.

341-43. אמ' רבן שמעון בן גמליאל מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים כלים מלאים לצורך וריקנין למלותן, על מה נחלקו על ריקנין שלא לצורך שבית שמיי אוסרין ובית הלל מתירין. במשנתנו פ"א מ"ה: בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין. ובירושלמי רה"ו, ס' ע"ג: הא גדול אסור וכו', אפילו גדול מותר, בא להודיעך כוחן של בית שמאי עד איכן היו מחמירין. ופירשו בבבלי י"ב א' שכולם מודים שיש איסור הוצאה ביו"ט, ולא נחלקו אלא בהוצאה שלא לצורך אוכל נפש, אלא לצרכים אחרים, וב"ה סוברים מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. ופירשו כמה מרבותינו שהותרה הוצאה שלא לצורך כלל, עיין רש"י י"ב א' ד"ה אלא, 42 בחי' הר"ן שבשיטה כ"י להר"א לפפא (לפי שער המלך פ"א מה' יו"ט ה"ד) כתב: "ואני אומר שלא כיון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך וכו'. ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא, אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא, וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה אי אפשר להתירו יותר ממה שהתירה התורה באוכל נפש, שלא התירה בו אלא לצורך יומו וכו' ". ובמכילתא דרשב"י, עמ' 21: יכול יעשה מן היום למחר, תל' לו' אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, את שנאכל בהם יעשה, ואת שאין נאכל בהם לא יעשה. ועיין תו"ש להרמ"מ כשר חי"א בא י"ב, עמ' 146, הע' ש"נ. ר"מ פ"א מה' יו"ט ה"ד, במגיד משנה שם, ובראב"ן הי' ביצה, ע"ז רע"א, בשם רבותינו הראשונים הגאונים, ולא אסרו אלא הוצאת אבנים, משום טרחא יתירה. ולפ"ז מתירים כאן בית הלל הוצאת כלים ריקים אפילו שלא לצורך יו"ט. ברם הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 12 ואילך, שם עמ' 52), הר"ח כאן, ועוד מפרשים שלא לצורך, שלא לצורך אכילה, אבל לצורך דבר שיש בו מצוה. וכן העתיק את התוספתא שלנו בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ח, עמ' 439, ופירש: לצורך היום למלאות ולשתות היום, שלא לצורך שאין צריך אך למחר לסעודת מצוה. וכן העתיק את התוספתא ברא"ש כאן פ"א סי' י"ח, וסיים: פי' ריקנים למלאותם לצורך היום ולשתותם, וריקנים שלא לצורך היינו שלא לצורך שתייה אבל לצורך מצוה, [אבל שלא לצורך מצוה] לא. וברבינו ירוחם, אדם, נתיב ד' ח"א: ובתוספתא וכו' וכלים ריקנין שלא לצורך, כלומר, שלא לצורך אכילה, אבל הוא לצורך מצוה. ועיין מ"ש להלן בעניין מפתח. ועיין בצפנת פענח ובאו"ש פ"א מה' יו"ט ה"ד. ועיין בתועפות ראם לס' יריאים השלם, קס"ט ע"ב, הערה י"ח. ולא נתבאר כאן מה היא שיטת ב"ש בכלים מלאים שלא לצורך. ולכאורה יש כאן סתירה בין הרישא ובין הסיפא, שהרי ברישא אמרו: מודים וכו' שמוליכים כלים מלאים לצורך, ומשמע שלצורך דווקא מודים בית שמאי, ובסיפא שנינו: על מה נחלקו על ריקנין שלא לצורך, ומשמע שבמלאים מודים ב"ש אפילו שלא לצורך. ובעיטור בכורים ד"ה ב"ש העיר על הירושלמי בשבת פי"ז ה"ד, ט"ז ע"ב (לעניין טילטול בשבת): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך וכו', והוסיף: ולולי דמסתפינא הוי אמינא דה"ג נמי כאן בתוספתא, על מלאים שלא לצורך, וכמבואר בירושלמי שם. וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד ה"א, שו' 6–7.

443-44. יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש. וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בראבי"ה וברא"ש הנ"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ט', הוצ' רמא"י קמ"ה ע"א, בבית הבחירה למאירי, עמ' 69. ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 39: ותוספתא יוצא אדם במפתח שבאמצעו וכו', וברור שצ"ל: שבאצבעו. ברם בשטמ"ק י"ב א': וגרסי' בתוספתא יוצא אדם במפתח שלא צבעו לרשו' הרבים. ורבים שלא עמדו על פירושה החליפו הגרס', וגורסי' של אצבעו, ופי' מפתח העשוי בטבעת של אצבעו, 43 עיין רמב"ן שבת נ"ז א' ובריטב"א שם כ"י ידרושלים, והבאתיו בירושלמי כפשוטו, עמ' 103. ולא נהיר. והריטב"א ז"ל העמיד הגרס', ופירש דדרכם היה לצבוע המפתחות לתת בהם סימן שלא יתחלפו מפתח במפתח, וזה היה רגיל לעשות במפתח מעות, או כלים חשובים, שאין משתמשין בהן ביום טוב כדי לדקדק בשמירתן, ולפיכך אסור. והרא"ה ז"ל הודה לדבריו, ואמר הנה אמת ונכון הדבר. וכבר ראינו שגירסא בודדת זו מתנגדת לכל הנוסחאות של התוספתא ולגירסאות רוב הראשונים הנ"ל, ולמעשה אף "שלא צבעו" אינו אלא "שלאצבעו", שבאצבעו, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד, עיין במבוא לנוה"מ של הרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך. וכן לעיל שבת ספ"ד: לא תצא אשה במפתח שבאצבעה וכו', ובמקבילה שבבבלי שם ס"ב רע"ב: במפתח שבידה, והיא היא, עיין מ"ש שם, שו' 33–34, ד"ה לא תצא, ולא באו אלא למעט מפתחות התלויים בגופו, עיין מש"ש. ובסמ"ק סי' קצ"ד: ואסור להוציא מפתח של כלים, אבל מפתח של אוכלין מותר (והוא ע"פ הירושלמי בסוגיין, עיין אהצו"י, עמ' 10). ובהגהת רבינו פרץ שם: ודוקא להוליכה בידו, אבל ברצועה שלו כדרך חול לא. בשם רבי שמואל המכונה שי"ר מורי"ל הזקן (כלומר, ר' שמואל בר' שלמה מפלייזא). וכן הביא בטאו"ח סי' תקי"ח בשם ר' שמואל. 44 בסמ"ק ד' קושטא נכנסה הגהה זו לפנים הסמ"ק ולא נזכר שם ר' שמואל. ומרן שהשתמש בדפוס זה הביאו בב"י על הטור שם בשם הסמ"ק. אבל גם בארחות חיים ח"א ה' יו"ט סי' ו', פ"ד ע"ג, וכן רבינו ירוחם נתיב ד' ח"א, הביאו כן בשם הר"פ. ובב"ח שם העיר שמקורו של ר' שמואל היא התוספתא כאן, ודייק מן הלשון "באצבעו". ואעפ"י שאפשר ואפשר שמקורו של ר' שמואל הוא מתשובות הגאונים שאסרו בפירוש לצאת במפתחות הקשורות באזוריהן (עיין אוה"ג, סוף עמ' 12), אבל יתכן שהגאונים הוציאוה מן התוספתא כאן, כמו שדייקו הראשונים מלשון התוספתא בשבת ספ"ד הנ"ל. ובירושלמי בסוגיין פ"א סה"ו, ס' רע"ד: הדא דאת אמר במפתח של אוכלין, אבל במפתח של כלים לא בדא וכו', פילפלין הוה ליה בגוה. ובראב"ן ע"ז ע"א: וש"מ דמותר להוציא מפתיחות של חדרים ומרתיפות שהרי יש בהן אוכל נפש, וגם של בתים. וכבר כתבו הפוסקים שהוא הדין במפתח של כלים שצריכים לו, ודווקא בשל כלים שאינו זקוק להם היום אסור, עיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 10, ובס' המכתם, עמ' 196. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 69: ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר, ושמא לא אמרוה אלא כשהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו. וכ"ה דעת ר' ישעיה הזקן, ונכדו בקונטרס הראיות חלק עליו, עיין בשלטה"ג ברי"ף הוצ' ראם, ה' ע"ב.

544-45. דלת שיש לה ציר פותחין ונועלין בה בשבת וכו'. ראבי"ה ח"ב סוף סי' תשל"ז, עמ' 438. ועיקר ברייתא זו היא בעירובין פ"ח, שו' 39–40, עיין מש"ש. והיא נכנסה כאן שלא במקומה (כדרך הכפולים, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, סוף עמ' כ"ט), והיא שייכת להלכה של תריסים לעיל שו' 38, עיין בבלי י"א סע"ב.