תוספתא כפשוטה על ביצה א:ג

15-6. ביצה שיצא רובה מערב יום טוב אע"פ שגמרתה ביום טוב הרי זו מותרת. בירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: הכל מודין בביצה שיצא רובה מערב יום טוב שהיא נאכלת ביום טוב. מה פליגין בשיצא מיעוטה בית שמאי אומרים תיאכל, ובית הלל אומרים לא תיאכל. ובבבלי ז' א': דא"ר יוחנן ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה מותרת לאכלה ביום טוב (עד כאן גם בבכורות ח' א'). ואיכא דאמרי וכו' עם יציאת כולה נגמרת, עם יציאת כולה אין, אבל רובה לא, ולאפוקי מדר' יוחנן. ועיין בים יששכר לתוספתא כאן ד"ה רובה שכתב שאין מכאן סתירה לאיכא דאמרי, ואף הם לא אסרו אלא ביצא רובה וחזר, אבל בלא חזר אף הם מודים, וכדברי התוספתא כאן.

26-7. נולדה בשבת תיאכל ביום טוב. ביום טוב תיאכל בשבת. ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר עדיין היא מחלוקת במקומה. בבלי ד' א', ומסיים שם: שבית שמאי אומרים תיאכל ובית הלל אומרים לא תיאכל. ורצו מתחילה (לעיל שם) לפרשה שהמחלוקת היא אם שבת ויו"ט היא קדושה אחת, או שתי קדושות, ודחו שם שאין לומר כן שהרי ר' אליעזר סובר ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, ומכל מקום אוסר מזה לזה, והעמידוה שהמחלוקת היא בהכנה דרבה. ברם כבר הראינו לעיל שבירושלמי אין זכר להכנה דרבה, ובפ"א ה"א, ס' ע"א, הביאו את הברייתא שלפנינו (ומסיים שם כמו בבבלי הנ"ל), ומוכח מתוך הסוגייא (ועיין גם שביעית פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד, ועירובין פ"ג, ה"ח, כ"א ע"ב) שלת"ק מותרת משום ששבת ויו"ט שתי קדושות הן, ואשר לר' אליעזר מוחלפת שיטתו. ועיין בראשונים שהביא באהצו"י כאן, עמ' 3 ואילך, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 274 ואילך. וכבר ראה ר' ישעיה מטראני שאין לפרש את הירושלמי ע"פ הבבלי, עיין בתשובתו שבאו"ז ח"א סי' תשנ"ו ס"ק ו', קי"א ע"ב ואילך, 20 והיא בשו"ת הרי"ד כת"י קנטבריא סי' ע', 130 ע"ב ואילך. ועיי"ש ח"ב סוף סי' ל"ח, ט' ע"ב, שם סי' קל"ט, ל"ו ע"ג ואילך. ועיין בבית הבחירה למאירי כאן, עמ' 25 ואילך שהאריך בזה, והסיק: נראה שטעם תלמוד המערב משום קדושה אחת, ולא משום הכנה, וכנגד שיטת התלמוד שלנו. ועיין בראבי"ה כאן ח"ב סוף סי' תשט"ו, עמ' 418, וברא"ש פ"א סי' א'. ברם מהמשך הסוגייא בירושלמי משמע שאף למ"ד שבת ויו"ט שתי קדושות הן יש מקום לומר, שנולדה בשבת אסורה ביו"ט, וכן להפך, משום שאם הדבר בעינו אין הוא עדיין בהיכנו אלא אם מותר לאוכלו אף בערב שבת. וכן אמרו להלן שם, ס' סע"א: ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעורה, מה בין נשרין מה בין בצים? אילו (אפשר שצ"ל: א' לו) נשרים באימותיהן שמא אינן אסורין, אילו בצים באימותיהן שמא אינן מותרות? מעתה נולדה ביום טוב לא 21 בכי"ל חסרה המלה "לא", והושלמה לנכון בין השיטין ע"י הסופר עצמו. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 158, ועמ' 159, וכן מוכח מהמשך הסוגיא. תיאכל בשבת, בשבת לא תיאכל ביום טוב. ונראה שעיקר הקושיא היא מנולדה בשבת שלא תיאכל ביו"ט, שהרי בביצה שנולדה בשבת כ"ע מודים לשיטת הירושלמי שלא תיאכל (עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, סד"ה ובירושלמי שבת), וכן הדין בביצה שנולדה ביו"ט מתרנגולת שייחדה בפירוש לגדל ביצים (עיין מ"ש במקום הנ"ל), מפני שדינן כנשרים. והקושיא היא אפילו למ"ד ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, מפני שלמ"ד שהן קדושה אחת הרי היא באמת אסורה גם בשבת שלאחר יו"ט ולהפך. וממשיך הירושלמי: א"ל וכיני (כלומר, וכן הוא כדבריך, כך צריך היה להיות), לא דייך שהחמרתה עליה שאם נולדה ביום טוב לא תיאכל ביום טוב, בשבת לא תיאכל בשבת, אלא שאת מבקש להחמיר עליה שאם נולדה ביום טוב לא תיאכל בשבת וכו'. והוא כדברי ר' מנא לעיל שם ס' ע"א (ומקבילות): מה אפכן לה פתילה גבי ביצה? כלומר, דין ביצה לחוד, ודין פתילה שכבתה בשבת לחוד, ודינה של פתילה כנשרין שנשרו בשבת שאסורין גם ביום טוב, מפני שמעולם לא היו בהיתירן מערב יו"ט שחל להיות בשבת, וכן בפתילה שהדליקה מערב שבת ונאסרה בכניסת השבת מיד. 22 ופשיטא שכל הפירושים הם רק לשיטת הירושלמי גרידא. וממשיך הירושלמי: ר' ירמיה בעי עיטורי סוכה מה הן? חזר ר' ירמיה ואמר כל שבעה הן בטילין על גב סוכה, מכאן ואילך בהיכנן הן. וכן הסיקו בשבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב. והטעם הוא שמתחילה לא הקצה אותם בידים אלא לשבעה ימים, ומכאן ואילך בהיכנן הן, שהיו בהיכנן מערב סוכות לשמיני עצרת. ושוב ממשיך הירושלמי: אמר ר' יוסה כל שבעה קדושת סוכה 23 כ"ה בשרי"ר, עמ' 158, ועמ' 160. ובכי"ל: קדושת שבעה עליהן. ובהוצ' שלפנינו: קדושת סוכה חל. עליהן, מיכן והילך קדושת יום טוב עליהן. והכוונה שהרי אף בשביעי בין השמשות צריך לאכול בסוכה, וממילא הקצה אותם גם לבין השמשות (עיין לעיל סוכה פ"א, שו' 18, ולהלן פ"ג, שו' 33, ובבלי סוכה מ"ו ב'), וחלה הקדושה לכל היום. וממשיך הירושלמי: מה אתא מישאול 24 וכן בשרי"ר, עמ' 158: משאול. ולהלן שם, עמ' 160: משאולו (=משאול לו). ואין להגיה. יום טוב שחל להיות ערב שבת, כמאן דאמר שתי קדושות הן? ומכאן, שלמ"ד שהיא קדושה אחת בוודאי אסורות, אלא למ"ד שהן שתי קדושות יש לשאול אם נויי סוכה אסורות בשבת שלאחר עצרת כדין נשרים ופתילה שכבתה שאסורין, אפילו למ"ד ששבת ויו"ט שתי קדושות הן, או ששאני כאן שהיו בהיכנן בערב סוכות, ולא נאסרו בשמיני עצרת אלא משום שהקצה אותם בפירוש גם לבין השמשות שבו, אבל לשבת שלאחריו מותרין, 25 ועיין מה שהאריך הריטב"א בסוכה מ"ו ב' ד"ה א"ר יוחנן ובתוספות שם י' ב' סד"ה עד. משום שכבר היו בהיכנן מערב סוכות, וכדברי ר' ירמיה. הרי לך שבדבר שמעולם לא היה בהיכנו בחול, יש מקום לומר שהוא אסור אפילו בשבת שלאחר יום טוב, ולהפך. ובזה היא מחלוקת הת"ק ור' אליעזר כאן בתוספתא, ושניהם מודין ששבת ויו"ט שתי קדושות הן. 26 אלא שלדעת הירדושלמי סובר ר' אליעזר שסוף כל סוף אין הפסק ביניהן, ושניהן קדושים, ולמעשה יש כאן קדושה אחת (עיין רש"י פסחים מ"ו ב' ד"ה מדאורייתא), אעפ"י שבמהותן הקדושות אינן שוות, ועיין באו"ז ח"ב ה' עירובין סי' ק"מ, ל"ז ע"ב. ור' יהודה חולק על ר"מ, לעיל שו' 1, וסובר שר' אליעזר כבית הלל, עיין מש"ש. ועיין היטב באו"ש פ"א מה' יו"ט הי"ט.

37-8. כשם שאסורה לוכל כך אסורה ליטלטל. וכ"ה בירושלמי רפ"א, ס' ע"א, וכן העתיק הר"מ בפ"א מה' יו"ט ה"כ, ועיין ברי"ף פ"ג סי' תתצ"ד, וכע"ז בחידושי הרשב"א כ"ד ב' ד"ה רב. ועיין בתוספות בכורים ובים יששכר מה שהאריכו בזה. ובבבלי ג' ב' (ד' א', שבת מ"ג א'): אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו', אבל כופה עליה את הכלי. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד, שבת פ"ד ה"ב, ו' סע"ד, שם ספי"ג, י"ד ע"ב.

48-9. כשם שספיקה אסור כך ספק מכונה אסור. בד: מוכן, ובכי"ל: מוכנה. ובכי"ע: כך מוכנה אסור, ונשמטה המלה "ספק" בטעות. ובירושלמי חסרה כל בבא זו. ובבבלי: וספיקא אסורה (ולא יותר). ולפי הגירסא שלפנינו ("מכונה") פירושה, כשם שספק אם נולדה ביו"ט, או מערב יו"ט (עיין בבלי ג' ב', ד' א'). כלומר, ספק אם היתה בעינה מערב יו"ט (לפירוש הירושלמי, עיין מ"ש בריש פירקין) אסורה, כך אם נסתפק לו אם זו היא ביצה לאפרוח, 27 עיין ירושלמי שבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב: בצים לאפרוחים בעיינן הן, ואינן בהיכנן, ועיין בבלי שם מ"ה א', ומ"ש לעיל הע' 3. או ביצה לאכילה, אסורה, אפילו נולדה מערב יו"ט. ולפי גירסת ד הכוונה לכל ספק מוכן, וספק הכן אסור, עיין בירושלמי פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א, שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א, בבלי כאן כ"ד א'. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' יו"ט פ"ב ה"ו: וכל ספק מוכן אסור. ועיין במגיד משנה שם, ומה שהאריך בים יששכר כאן ד"ה כך ספק מוכן. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה ומרהיטת.

59. נתערבה במאה כולן אסורות. כ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובכי"ו נשמטה "במאה" בטעות. ובבבלי ג' ב' הנ"ל: נתערבה באלף כולן אסורות, והסיקו שם שמטעם דבר שיש לו מתירין אתינן עלה. ובירושלמי רפ"א הנ"ל. נתערבה אחת במאה, או אחת באלף, כולן אסורות. מה כמאן דאמר ספק הכן אסור? ברם 28 וב"ה גם בשרי"ר, עמ' 154, ובחי' הרשב"א ג' ב' ד"ה נתערבה, ובתוה"ב שלו בית ד' ש"ב, קט"ו ע"ב, ובבדק הבית שם. ופירושו: בקושטא, אפילו, כרגיל בירושלמי, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 764, הע' 2. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 18: וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר וכו', והוא ניסוח הרב בעצמו לפי הפירוש האמיתי, ועיין להלן. כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור, 29 וכ"ה בשרי"ר, בחידושי הרשב"א ובמאירי הנ"ל. אבל בתורת הבית ובבדק הבית הנ"ל: מותר. ואף בכי"ל נכתבו האותיות "אס" על הגרר, ועדיין ניכר שם רושם של מי"ם, וברור שהסופר התחיל לכתוב "מותר" משום שטעה בפירוש המלה "ברם" שפירשה "אבל", ואף בתוה"ב הנ"ל פירשה בדרך שאלה, כלומר, מותר? ואח"כ באה התשובה שהיא אסורה. והעיקר כלפנינו, נוסח מקויים ע"י שרי"ר והרשב"א בעצמו בחידושיו הנ"ל. נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו. 30 עיין בתוספות פסחים נ"ו ב' ד"ה מחלוקת. וכבר הראינו לעיל, שו' 1–2, ד"ה ובירושלמי, שהירושלמי חולק על תלמודא דידן בעניין מהות הנשרין. ועיין מ"ש בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ש"ה, הע' 126, בשם מלא"ש פסחים פ"ד סמ"ח, עיי"ש. ברם (כלומר, במובן הרגיל, אבל) הכא יש כאן אחת לאיסור, והיא מוכחת על כולן. ופירושו, ספק הכן, אין בו משום דבר שיש לו מתירין, משום שאפשר שאין בו איסור כלל, אבל בתערובת שבוודאי יש כאן אחת לאיסור היא מוכיחה על כולן, עיין מ"ש על לשון "הוכח" בירושלמי כפשוטו, עמ' 266, ובתס"ר ח"ד, סוף עמ' 8, וסוף עמ' 70. וכבר נחלקו הראשונים אם ספק הכן אסור מטעם שיש לו מתירין, כשיטת ר' יואל הלוי בראבי"ה ח"א סי' ש"פ, עמ' 406, ובעל השלמה (הרב בדרשי) שהביא בחידושי המאירי כ"ד ב' סד"ה ולטעמך, בס' המכתם שם, ריש עמ' 238, והרב המגיד פ"ב מה' יו"ט ה"ו. וכן משמע מדברי ר' אשר מלוניל שבתמים דעים סי' ק"כ שספק מוכן ביו"ט ראשון אסור מטעם דבר שיש לו מתירין. ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ג, עמ' 466 ואילך, ובהערות שם, ומ"ש בחי' הרשב"א ומאירי הנ"ל שם, ומ"ש במאירי כ"ד א', ובב"י טאו"ח סי' תצ"ז ובשו"ע שם ס"ק ג' ובמפרשים שם. ולפי מסקנת הירושלמי אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, שהרי למ"ד ספק הכן מותר קיימינן הכא, והראשונים הנ"ל מדברים לפי ההלכה שספק הכן אסור. ועיין מ"ש להלן סד"ה ומרהיטת. ומרהיטת לשון התוספתא, וכן הברייתא שבבבלי, משמע שנתערבה אספיקא קאי, שאף ספק איסור שנתערב אסור משום דבר שיש לו מתירין, כשיטת ר"י הזקן בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' ת"א, ובתורת הבית שלו בית ד' ש"ב, קט"ו ע"א. ועיין בס' התרומה ה' איסור והיתר סי' ע"ו, ובתוספות כאן ג' ב' ד"ה ואחרות. אבל ר"ת בס' הישר (ד' וויען פ"ב סע"ד, פ"ג ע"א, הוצ' מק"נ, עמ' 169, 170) ובתוספות כאן הנ"ל, ובתוס' זבחים ע"ב רע"ב, פירש שנתערבה על וודאי קאי, ולא על ספק. ובחידושי הרשב"א ג' ב' ובתוה"ב הנ"ל הסתייע מן הירושלמי הנ"ל שבהכרח מדבר בוודאי, שיש כאן "מוכיח", אבל בספק מותר. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 18. אבל בבדק הבית שם דחה את ראיית הרשב"א, וכתב שהירושלמי "לית להו דינ' דהכנה דרבה דאיסור תורה" וכו', עיי"ש. ועיי"ש במשמרת הבית. וכבר ראינו לעיל שכמה מן הראשונים ראו שהירושלמי אינו סובר הכנה דרבה. והירושלמי כאן אינו אלא מגלה על הפירוש בברייתא, אבל מעצם דבריו אין שום ראייה, שהרי הוא מדבר כאן למ"ד ספק הכן מותר, ולפיכך מחלק בין אם יש לפנינו איסור וודאי, או שאפשר שאין כאן איסור כלל. אלא שמדבריו אנו למדים שהשוו ספק הכן לביצת יו"ט שנתערבה באחרות, עיין מ"ש לעיל, ד"ה נתערבה. ועיין מה שהאריך במרכבת המשנה בח"ב, ה' יו"ט פ"א ה"א.