תוספתא כפשוטה על ביצה א:ה

110-11. אי זהו שאר המחמץ את אחרים וכו'. ר"ח ז' ב' בשם התוספתא, וכלשונה. וכן הביאוה גם בבית הבחירה למאירי, עמ' 49, ותלמיד הרמב"ן, עמ' 2. והעתיקוה כפירוש למשנתנו. אבל הר"מ והרי"ף השמיטוה, שהרי הלכה כב"ה, ולהם אין הבדל בין חמץ ושאור אף לעניין ביעור. ברם בה"ג ה' פסח, ד"ו כ"ט ע"ג, ד"ב, עמ' 139: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה (פסחים ל' ב'), איזהו שאור ואיזהו חמץ , שאור המחמץ אחרים, חמץ שנתחמץ על ידי אחרים. אימתי קרוי שאור משיפסל מלאכל הכלב. ולפ"ז הביאוה להלכה לעניין מאמר שמואל בבבלי פסחים ל' ב'. ובהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' י"ב, לא הביאו את התוספתא. ובעיטור ה' יו"ט מחלוקת ב', הוצ' רמא"י, קל"ט ע"ב: תוספתא איזה שאור ואיזה חמץ, שאור שמחמיץ אחרים וכו', ופירשתי בהלכות חמץ . והעתיק כגירסת בה"ג, וכנראה שלקחה משם. וכן העתיק את התוספתא כגירסת בה"ג בס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך שאר (הוצ' בכר, עמ' 492), ואף הוא שאב מן בה"ג. ובסמ"ג לאווין ע"ז ע"ח, כ"ט ע"ג, וממנו בהגה"מ פ"א מה' חמץ ומצה ה"ב אות ב', העתיקו את התוספתא כגירסא שלפנינו. וכבר באר לנכון ר' אליהו מזרחי בבאורו על הסמ"ג שם שתוספתא זו הלכה היא, שהרי חמץ שנפסל מאכילת כלב אינו צריך לבער, ושאור חייב לבער אפילו נפסל מאכילת כלב, כמפורש כאן, וכשיטת הראב"ד בהשגות שם בפ"א הנ"ל ה"ב. ועיין מ"ש בישועות מלכו ובאור שמח שם. ועיין מכילתא בא פ"י, הוצ' הרח"ש האראוויטץ, עמ' 34, ומ"ש באו"ש הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ג, שו' 8–9, ד"ה חלות בצק.

211-12. מימתיי קרוי שאר משיפסל מלאכל הכלב. הראשונים הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ובמחברת הערוך לר"ש פרחון, ס"ו ע"א, ערך שאר: וכן אמרו רבותינו מאימתי נקרא שאור משפסל לאכילה. והוא תמוה מאד. וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל: לאכילת [כלב]. ובבבלי פסחים מ"ג א': דתניא שיאור ישרף ונותנו לכלבו . ולכאורה הוא סותר את התוספתא כאן, שהרי אינו נקרא שאור אלא משיפסל מאכילת כלב. אלא שקושיית הבבלי שם עדיפה, שיש בברייתא סתירה מינה ובה, והעמידוה: ונותנו לפני כלבו, דר' מאיר לר' יהודה, ושאור דר"מ עדיין ראוי לאכילה, לר' יהודה. וכן אמרו בירושלמי (פסחים פ"ב ה"א, כ"ח ע"ג, פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד, פ"ה ה"ד, ל"ב סע"ב) בשם רב שמותר להאכיל את השאור לכלב. ברם לפי הירושלמי רב מדבר בתערובת שקורא לה שאור, כמפורש בפ"ג שם, אלא שנשתבש בדפוסים שלפנינו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 415.

312. אפר שהסיקו ביום טוב אין מכסין בו ביום טוב. וכ"ה ("ביום טוב") גם בד, בכי"ל ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זוטרא, הוצ' הרי"ל מימון, עמ' ס"ו, בשם התוספתא. וכן בפי' ר' מיוחס לשמות ט"ז (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 41). אפר שהוסק בי"ט אין מכסין בו דם צפור, וניסח ע"פ התוספתא. ובכי"ע: שהסיקו מערב יום טוב אין מכסין וכו', והיא בוודאי ט"ס. ואפשר שהיה לפני הסופר: שהסיקו מערב יום טוב [מכסין בו. הסיקו ביום טוב] אין מכסין בו וכו', מעין הירושלמי והברייתא שבבבלי שנביא להלן. ובמשנתנו פ"א מ"ב (עדיות פ"ד מ"ב): השוחט חיה ועוף ביו"ט, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן 32 עיין דב"ר פ"ד, ו', ומ"ש הגר"ל גינצבורג ז"ל בגנזי שכטר ח"א, עמ' 498. מבעוד יום. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר כירה מוכן הוא. ואמרו בבבלי ח' א': אפר כירה מאן דכר שמיה. אמר רבה הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא. וסיגנון זה רגיל במשנה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 652 ואילך. ודברי הבבלי שרירים וקיימים כפשוטם. ופירשו בירושלמי בסה"ג, ס' סע"ב: שאפר הכירה מוכן. הדא דאת אמר באפר שהוסק מערב יום טוב, אבל באפר שהוסק ביום טוב לא בדא. 33 כ"ה בשרי"ר, סוף עמ' 163, ובאו"ז ח"ב סי' של"ג, ע"א ע"ב. וכן משמע בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', הוצ' רמא"י, קל"ט ע"ד, שבלי הלקט השלם סי' רנ"ב, קכ"ג רע"א, בית הבחירה למאירי, עמ' 52. וכ"ה הסיגנון הקבוע של הירושלמי. ולפנינו: בד"א, וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין באהצו"י, עמ' 5. בשלא שחט, אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב, ואל יחפור בדקר ויכסה. הרי לך ברור, ששיטת הירושלמי היא שאף אפר שהסיקו ביום טוב מכסין בו, אם כבר שחט. ועיין מ"ש ע"ז להלן, ועיין דב"ר פ"ד, ו', ובהגהות הרד"ל שם. ובבבלי ח' א': אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב וכו', כלשון רב יהודה.

412-13. שאינו מן המוכן. בלשון המשנה והתוספתא "אינו מן המוכן" כולל גם מוקצה וגם נולד, ולסיגנון הירושלמי גם דברים שאינן בעינן (נולד) וגם דברים שאינן בהיכנן (מוקצה). ובדבר שאינו אוכל, הרי כל אחד מהם אסור, עיין מ"ש בריש מכילתין ד"ה ברם. ובאפר שהוסק ביו"ט החליטו רוב הראשונים שאיסורו משום נולד, שלא היה בעינו מערב יו"ט, עיין תוספות ח' א' ד"ה אמר, רמב"ם ספ"ב מה' יו"ט ועוד. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 52.

513-14. היה לו עפר בתוך ביתו להטיח בו גגו, סיד לסוד בו ביתו מכסין בו. וכ"ה בכי"ע ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל. אבל בד ובכי"ל: אין מכסין בו. וכבר העירותי בתס"ר, עמ' 203, על הירושלמי כאן ה"ג, ס' ע"ב: תני 34 כ"ה בשרי"ר, עמ' 164, ובחי' הרשב"א ח' א'. ובד"ו וכן בשרי"ר, סוף עמ' 162: ותני כן. הביא עפר לטוח את גגו, סיד לסוד את ביתו, מכסין בו. אית תניי תני אין מכסין וכו', מ"ד מכסין לשעבר, מ"ד אין מכסין בבא לישאל בתחילה. ובבבלי (המשך הברייתא הנ"ל): הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו. ומשמע שם שזו היא הבבא שלפנינו בשינוי ניסוח, עיי"ש. ופירשו באו"ז ח"ב סי' של"ג, ע"א ע"ב, ובחידושי הרשב"א ח' א', ע"פ הירושלמי הנ"ל, שמותר לכסות בו בדיעבד, אם כבר שחט, אבל בבא להמלך אם ישחוט, אוסרים לו. וסברו רבותינו ז"ל שהוא "בא לישאל בתחילה" שבירושלמי הוא "בא להמלך" שבבבלי ז' ב'. ובעבודת הקודש להרשב"א שער ב' סי' ב', מ' ע"א: 35 והובא בא"ח ח"א ה' יו"ט סוף סי' מ"ו, פ"ח ע"א. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו, ועפר לכסות (וכ"ה מעתיק בחידושיו הנ"ל בשם הירושלמי) את גגו וסיד לסוד בו את ביתו, יראה לי שהן כדקר נעוץ (עיין בבלי ז' סע"ב), ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחילה, ואם עבר ושחט מכסין בהם, וסידר יחד את הברייתא שבבבלי ושבירושלמי, ועיין ברידב"ז לירושלמי, ד' ע"ב, ד"ה הביא, מה שהעיר על הט"ז באו"ח סי' תצ"ח אות י"ז, ועיין בח"ד כאן. וקשה מאד לפרש כן בברייתא שהרי לכאורה הסיפא דומיא דרישא, ואם הכוונה שמכסין דווקא בששחט ולא נמלך, הרי אף באפר שהוסק ביו"ט מכסין בו, אם עבר ושחט, לשיטת הירושלמי שנתקבל ע"י רוב הפוסקים. ומאי שנא רישא ששנתה: אין מכסין, ומאי שנא סיפא ששנתה: מכסין. ולפי שיטת רבותינו ז"ל צריך לחתוך את הברייתא, והרישא באה לפרש את משנתנו אימתי הוא אפר כירה מוכן, והסיפא היא הלכה אחרת. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' ס"ו הנ"ל, כתב: לשעבר, פי' בלא נמלך, והרואה אותו מכסה בו אין צריך למחות בידו, מ"ד אין [מכסין] בבא לישאל בתחילה, פי' נמלך. ונראה שרבינו פירש שהכוונה שבדיעבד אם מכסה בעפר זה אין מוחין בידו, ואפילו אם יש לו אפר כירה בביתו מערב יו"ט אין מטריחין עליו, מפני שעפר לגינה מוכן לכיסוי (ולכיסוי בלבד, עיין לעיל שם), אבל אם עדיין לא שחט ובא לימלך, אוסרין עליו לכסות בעפר זה, ואומרים לו לך והבא מן המוכן, אם יש לך. וממילא אם אין לו עפר אחר המוכן מערב שבת שוחט לכתחילה, שהרי עפר שהביא לגינתו (או לגגו) מוכן הוא אצל כיסוי. אבל ברישא באפר שהוסק ביו"ט אין מכסין בו, כלומר, אין מניחין לו לשחוט, מפני שאין לו במה לכסות, וכדברי ב"ה במשנתנו: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ואם שחט כבר, מכסה בין בזה ובין בזה. כמפורש בירושלמי שהבאנו לעיל. ולפי גירסת ד' וכי"ל: אין מכסין בו, הכוונה שהברייתא שלנו ברישא ובסיפא מלמדת אותנו כיצד להתנהג, ואדם צריך להכין עפר לשחיטה מבעוד יום, מפני ששורת הדין שאין מכסין לא באפר שהוסק ביו"ט ולא בעפר שיש לו בביתו להטיח בו את גגו וכו', ולא ירדה הברייתא לחלק בין לכתחילה ובין בדיעבד, ומלמדת כיצד להתנהג לכתחילה, כפירוש הירושלמי.

614. ר' יוסה או' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב וכו'. להלן חולין פ"ו ה"א 36 בהוצ' צוקרמנדל. ובד וכי"ל: הי"א. ואילך, כל הברייתא, ירושלמי כאן פ"א ה"ג, ס' ע"ב, בבלי חולין פ"ד ב'. והרישא, עד סוף ההלכה, היא סתם משנתנו בבכורים פ"ב מ"ט וחולין פ"ו מ"א, ועיין בבלי כאן ח' א'. ובכוי יש ספק אם הוא חיה או בהמה, וממילא ספק אם דמו טעון כיסוי, ועיין המחלוקות על כוי בתוספתא חולין שם רפ"ו, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 834 ואילך, ועיי"ש עמ' 845 (לשו' 40–41). ועיין בריטב"א חולין פ"ג ב' ד"ה ונוהג ומ"ש במהרי"ט אלגזי בכורות פ"ו סי' נ"ח ד"ה ובעיקר, קס"ג ע"ג.