תוספתא כפשוטה על ביצה ב:י

135-36. אין משתטפין בחמין שהוחמו ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. כמבואר במשנת שבת פ"ג מ"ד: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת, אסורין ברחיצה ובשתייה, ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב, אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. ובמשנתנו כאן פ"ב מ"ה: בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. ובית הלל מתירין. ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. 22 והאחרונים ז"ל לא נתנו לבם לסוגיית הירושלמי למשנתנו, מפני שלקתה בחסרון. ונעתיק אותה בגירסא המתוקנת שהיתה לפני הרשב"א כ"א ב' (ואני מסגיר במרובעים את החסר לפנינו, וישנו ברשב"א): פתר לה תרין פתרין. על דעתון דבית שמאי, והוא ששתה מהן, על דעתון דבית הלל, והן שיהו ראוין לשתיה. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה, דברי הכל והוא שיהא קומקום כנגד המדורה. פתר לה פתר אוחרן [על דעתיה דבית שמאי, והן שראויין לשתיה. על דעתיה דבית הלל, ואפילו אין ראויין לשתיה] על דעתהון דבית שמאי, והוא שיהא קומקום כנגד המדורה, על דעתון דבית הלל, אפילו אין הקומקום כנגד המדורה. וכן היתה הגירסא גם לפני תלמיד הרמב"ן, עיי"ש, עמ' 75. ולפי הלשון הראשון "ראויים" שבמשנתנו פירושו כבלשון המקרא (אסתר ב' ט'. ותרגמו השבעים "הראיות" ἀποδεδειγμέναι, המיועדות), שעומדים לשתייה (ויש לנו סיגנון של משנה עתיקה), וב"ה מתירין אפילו אין עומדין לשתייה, ובלבד שיהו ראויין לשתייה. ולפי פתרון ראשון זה בוודאי אין לפרש שההיתר ברחיצת פניו ידיו ורגליו הוא משום אוכל נפש, שהרי גם ב"ה מצריכים שיהו ראויין לשתייה, ובעל כרחינו הטעם הוא משום,,מתוך". ועיין בתוספות כ"א סע"ב, ובראבי"ה ח"ב ריש סי' תשנ"ו, עמ' 457. וכנראה שהראשונים תפסו דעת ב"ש כלשון ראשון שבירושלמי ודעת ב"ה כלשון שני. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121, פירש ע"פ הפתרון השני שבירושלמי (וסמי משם את תיקון המו"ל), וב"ש סוברים שצריכים להיות ראויים לשתייה, כדי שאם ירצה ישתה, עיי"ש. ואמרו בבבלי שבת ל"ט ב', שאפילו ב"ה לא התירו אלא רחיצת פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו. 23 ועיין במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 21, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא י"ב, הי"א, עמ' 151, הע' שס"ג (ולעניין מרחיצין את התינוק, עיין עכשיו בס' המכתם כאן, עמ' 222, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121 ואילך), ובהשמטות שם, עמ' 236 ואילך. ופירשו בתוספות כ"א סע"ב ובשבת שם ד"ה וב"ה, משום שרחיצת כל גופו אינו דבר השוה לכל נפש אלא למפונקים גרידא, 24 עיין תו"ש הנ"ל, עמ' 145, הע' שמ"ח. דומיא דמוגמר, עיי"ש. ובר"מ פ"א מהיו"ט הט"ז פירש משום גזירת מרחצאות. ועיין מה שהאריך בזה בחלקת בנימין לשבת ל"ט ב', פ"ב ע"א (מן הספר) ואילך.

236-38. אבל מרחיץ הוא פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת בשבת ואין צריך לומר בחמין שהוחמו מערב יום טוב ביום טוב. ולכאורה מוכח מכאן שדווקא פניו ידיו ורגליו רוחץ בחמין שהוחמו מערב יום טוב, אבל לא כל גופו, כשיטת הרמב"ן, הרשב"א, 25 שבת מ' א', עיין מ"ש לעיל שבת פ"ג, שו' 6, ד"ה ובבבלי. התוספות (שבת ל"ט ב' ד"ה אלא פניו), ועוד, שאוסרים רחיצה בחמין אפילו מחוץ למרחץ (ובשטיפה נחלקו הרמב"ן והרשב"א). ובבבלי שבת מ' א': תניא כותיה דשמואל חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, ואצ"ל חמין שהוחמו ביום טוב . ושם הק"ו הוא על האיסור, על רחיצת כל גופו. ועיין ברשב"א ובמיוחס להר"ן שם. ועיין בברייתא שם ל"ט ב'. ברם יש לדייק על לשון התוספתא שנקטה כאן "בחמין שהוחמו מערב יו"ט", והרי אף בחמין שהוחמו ביו"ט מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ובעל כרחינו אנו אומרים שתפסו בלשון זו אגב גררא של שבת, ולפ"ז אפשר לומר שה"ה שכל גופו מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט. וכן ברי"ף כאן פ"ב סוף סי' תתפ"ג: חזינן לגאון דקא כתב וכו' ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות וכו' אלא גזירה היא, וכי גזרי בשבת אבל ביום טוב לא. ועיין באוה"ג שבת ח"א, עמ' 42, סי' קכ"ח ובהערות שם. וכן פסק הר"מ בפיה"מ כאן ובפ"א מה' יו"ט הט"ז, ועיין רש"י שבת מ' א' ד"ה מחופין ובתוספ' שם ד"ה אלא, 26 וצ"ל שם: שהוחמו "מערב יו"ט" (במקום "מערב שבת"), כהגהת הגר"א באו"ח סוף סי' תקי"א. אבל עיין מ"ש במרכבת המשנה פ"א מה' יו"ט הט"ז. ובפירוש מסכת משקין הוצ' הרמ"ל זק"ש, עמ' ס"ב, ובהערה שם. ועיין מ"ש מהרש"מ בארחות חיים לר"ן כהנא סי' תקי"א ס"ק ג'. ובירושלמי פ"ב ה"ג, ס"א ע"ג, שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א: חמין שהוחמו ביום טוב, וכן חמין שהוחמו מערב שבת. רב ושמואל. רב אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. וחורנה אמר מרחיץ בהן גופו איברים איברים, ועיין בבלי שבת מ' א'. ומשמע שדווקא חמין שהוחמו ביום טוב אינו רוחץ בהם כל גופו, אבל חמין שהוחמו מערב יו"ט רוחץ בהן כל גופו, כשיטת הגאון והר"מ הנ"ל. ברם הגירסא שבירושלמי אינה בטוחה, שכן כותב הראבי"ה ח"ב סוף סי' תשנ"ו, עמ' 458: וכי מעיינת בירושלמי דהכא (כלומר, בביצה) משמע דווקא שהוחמו מערב שבת, ובירושלמי פרק כירה משמע דאפילו הוחמו מערב יום טוב אסור. ולפני רבינו היתה שם הגירסא: חמין שהוחמו מערב יום טוב וכו'. וכבר העיר הר"א אפטוביצר שם שגם בשרי"ר שם, עמ' 76, הגירסא כלפנינו. וכן היתה הגירסא לפני כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 22, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121. ועיין מ"ש להלן בסמוך על מקום היתר הרחיצה בחמין.

338-39. רבן שמעון בן גמלי' או' טרקלין שהשיקה מערב יום טוב מטייל בה ביום טוב, לא השיקה מערב יום טוב לא יטייל וכו'. ברייתא זו נשנית לעיל שבת פט"ז, שו' 40–41, לעניין שבת, עיין מש"ש. ומכאן שאם הסיקה ביו"ט אפילו לטייל אסור, גזירה משום שמא יתכוין להזיע, וזיעה במרחץ אסורה ביו"ט, כמפורש בבבלי ל"ב סע"א. ועיין בתוספות שבת מ' א' ד"ה למו"ש. אבל אם הסיקה מבעוד יום מותר לטייל אפילו בשבת. ומשמע שדווקא לטייל מותר, אבל לרחוץ בחמין אסור, אפילו לשיטת הראשונים הנ"ל שמתירין לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט, משום שבמרחץ גופא כולם מודים שאסור לרחוץ, כמו שמבואר בקונטרס הראיות להריא"ז שהובא בשלטה"ג כאן פ"ב בסוגיין, וכן כתב הר"ן. וכן משמע מדברי רש"י ל"ב סע"א שכתב: והלא גזרו על הרחיצה במס' שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום . ולעיל ראינו שרש"י סובר שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא התיר רש"י אלא בבית החיצון (עיי"ש בגמרא), אבל בגמרא הרי מדברים באוליירין (ופירש"י: מחמי חמין ומרחצאות), ובבית המרחץ עסיקינן. ולפיכך העמידוה "להזיע וקודם גזירה". ועיין היטב במרכבת המשנה פ"א מה' יו"ט הט"ז. ובערוך ערך טרקליל הוצ' קהוט: בפ"ב בתוספתא יו"ט טרקלילין שהשיקן מערב יו"ט.