תוספתא כפשוטה על ביצה ב:יא

140-41. אבל מרגילין ביום טוב ואין מרגילין בחול בבכור ובפסולי המוקדשין. וכ"ה בד. וכן בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ז', קמ"ד ע"ג: תוספתא מרגילין ביו"ט ואין מרגילין וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון. והנכון הוא בכי"ע: אין מרגילין וכו'. וכן בערוך ערך רגל (ב') בד"ר ובכי"י: בבכורות בפ' כל פסולי בגמ' בי"ש (ל"ג א') ובגמ' דפ' ולד חטאת (תמורה כ"ד א') ת"ר בתוספת ביצה אין מרגילין ביו"ט וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ס"ב ע"ב. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' יו"ט ה"ו: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל, זה המוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע, מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. וכ"ה מעיד בפיה"מ חולין פ"ט מ"ג: והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד, וזהו הנקרא מרגיל מן רגל, ומוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע, עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כלו. וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים. ובערוך הנ"ל: המרגיל וכו' אם הפשיטו כדי לעשותו נוד שלם צריך להוציא רגליו מצוארו. ולדברי הערוך היו מוציאים את כל הבשר (אפילו של הרגלים) דרך מקום השחיטה. ועיין רש"י והמיוחס להר"ג בבבלי הנ"ל. ובה"ג ה' בכורות ד"ו, קל"ט רע"ד, ד"ב עמ' 598: אין מרגילין וכו', פירוש אשלוחי זיקות. ואשר לבכור בעל מום ולפסולי המוקדשין נחלקו אמוראים בירושלמי ובבבלי הנ"ל, לפי מ"ד אחד האיסור הוא מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים בחייהם, 27 בירושלמי שם: שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו. ולכאורה היה אפשר לומר שעיקר המחלוקת נשנית לעניין הברייתא שלהלן מו"ק פ"ב ה"י (בבלי שם י"ב א'), והועברה בלשונה גם לכאן. אבל מלשון הירושלמי "בחייו" משמע שבמת עסיקינן כאן. משום שהוא משמרו לשם העור. ולמ"ד אחר הטעם הוא משום שלא יגדל עדרים עדרים, מפני שאין שוחטו עד שימצא קונה לעור שלם. ועיין ר"מ ספ"א מה' בכורות ובכ"מ ובהר המריה שם. ובוודאי שמן הירושלמי משמע כפירש"י וסייעתו. ועיין בשי"ק שם, אבל ברור ש"למנפוח" שם אינו שייך לעניינינו כאן, עיין מ"ש בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 185 ואילך.

241-42. ועושין כל צרכי מילה דברים שאין עושין לה בשבת עושין לה ביום טוב וכו'. עיטור הנ"ל, בבלי שבת קל"ד א'. ובכי"ל ובעיטור הנ"ל חסר "עושין לה ביום טוב", ואין צורך בהן, ונכנסו כאן ע"פ הבבלי הנ"ל (ושם הרי חסר "ועושין כל צרכי מילה").

342. שוחקין לה כמן וטורפין לה יין ושמן. וכן הוא בעיטור ובבבלי הנ"ל. ופירשו בבבלי שם משום דחזי לקדירה, כלומר, ואלמלא כן אין מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט דוחין יו"ט. ובירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א: שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת. א"ר יוסה והוא שמל. ואף עצי בשמים ראויים לקדירה (עיין עוקצין פ"ג מ"ה ובפיה"מ להר"מ שם), ומותר לשוחקם לכתחילה לקדירה כדין תבלין. ומ"מ מוסיף ר' יוסה שלא ישחקם לפני המילה. וכן הביאוהו בר"ח ל"ז א', מגילה ז' ב', בעיטור (תשלום העיטור בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110) ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152. ועיין מ"ש באור שמח ספ"ב מה' מילה. וכ"ז ביו"ט אבל בשבת אסור, כמשנת שבת פי"ט מ"ב, עיי"ש. ובד, כי"ע, כי"ל, עיטור ובבלי הגירסא "כמון" במקום "כמן", והנכון כלפנינו, עיין במלא"ש שבת פי"ט מ"ב.

442-43. רבן שמעון בן גמליאל או' ובלבד שלא יקרע לה סמרטוטין בתחלה. וכ"ה ("בתחלה") גם בד ובעיטור הנ"ל. ובכי"ל: כתחלה. ובכי"ע: לכתחילה (ובבבלי שבת ליתא לכל בבא זו). ובמשנת שבת פי"ט מ"ב: ואין עושין לה חלוק לכתחלה, 28 בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, ועוד: כתחילה, ובכי"א ובד' פיזרו: בתחלה, והיא היא, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1260 ואילך. ועיין להלן פ"ג, הע' 12. אבל כורך עליה סמרטוט. ובעיטור ה' מילה ש"ג סח"א, הוצ' רמא"י, נ' רע"א: אבל כורך עליה סמרטוט, בין שבת בין יו"ט. ואף כאן הכוונה שלא יקרע כתחילה לעשות לה חלוק, אלא כורך את כל הסמרטוט, וכסתם משנתנו.