תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ח

128-29. כיצד מחבורה לחבורה רצה שלא לעשות בדו על גב עיסתו של חבירו הרי זה מטביל את כליו. בירושלמי הנ"ל: היה אוכל עם חבורה זו ונמלך לוכל עם חבורה אחרת טובל. ובבבלי הנ"ל: היה אוכל בחבורה זו ורוצה לאכול בחבורה אחרת הרשות בידו. ופירש"י: בחבורה זו על פסחו, והיה טמא, או כליו טמאים, וטבל לדעת כן. הרשות בידו, ואין צריך לחזור ולטבול, וקאמרה מתניתין דאם בא להחמיר ולהטביל וכו'. ואף כאן פירש"י שברייתא זו בפני עצמה היא ומפרשת את עיקר הדין שאינו צריך לטבול (ולפיכך נקט רש"י "והיה טמא", אבל לעניין יו"ט הרי לב"ה טובל מכל מקום), ועל פיה מתבארת משנתנו. ועיין מה שתמה על פירש"י בהגהה למלא"ש למשנתנו, והסיק: ואע"פ שאפשר שמשך ידו מקודם, ועתה רוצה לטבול ביום טוב, מ"מ דוחק הוא, וכיון בפירושו לדעת ר' ישעיה הראשון (במחנה דוד) למשנתנו. ובר"ח י"ט א' (לפי גירסת הרשב"א שם): גתו וכדו שאחד מהן למעשר ואחד לתרומה, ומחבורה לחבורה לאכול באחת תרומה ובאחרת שלמים. וכתב עלה הרשב"א: וקשה קצת דא"כ למה ליה גתו וכדו דנקט, לימא מגת לגת או מכד לכד. והכין איתא בירושלמי (שהעתקנו לעיל) כדברי רש"י וכו'. ועיין בפיה"מ להר"מ. ומ"מ מדברי התוספתא מוכח שלא כדברי רש"י והר"ח, ואין מדברים כאן לא בקרבן פסח, ולא בתרומה ושלמים, אלא שמקודם אכל לחם עם חבירו וחשש שמא טימא את כליו בטומאת משקין דרבנן, הרי זה טובל את כליו להשתמש בהם בבדו, ואף ב"ש מודים בזה (עיין מ"ש לעיל), מכיון שמן הדין אינו צריך לטבול את כליו, ואין כאן אלא שטיפה בעלמא. וכבר תמה בס' יש סדר למשנה כאן על כל המפרשים שהעלימו עיניהן מן התוספתא. ומ"מ מדברי פיה"מ להר"מ למדנו שבטבילות מעלות אין צורך בהערב שמש, שהרי מן התורה הוא טהור לגמרי, ורק מדרבנן צריך טבילה, או כמו שמסביר הר"מ בעצמו, שטבילה זו לא באה להסיר את הטומאה, אלא להוסיף טהרה. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ פ"י מה' שאר אבות הטומאה ה"ב (ובפיה"מ להר"מ פרה פי"א מ"ה ובפתיחתו לטהרות הוצ' דירינבורג, עמ' 25) ובצל"ח י"ז ב', ד"ה הואיל ואני עומד בעניין זה דהערב שמש, ומש"ש י"ח סע"ב. ועיין ר"ש פרה פי"א מ"ה וטהרות פ"א מ"ג. ועיין בר"ח הנ"ל, ומ"ש הרמ"ל זק"ש בבירור הלכה שבסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישל, קמ"ו ע"ב. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"ג הערה 13.