תוספתא כפשוטה על ביצה ב:ז

125-26. אומ' היו בית שמיי שאין כהן טובל לתרומתו בו ביום. וכן בכי"ע: אומרין היו וכו' בתרומתו ביום טוב . ובד: מודים היו וכו', כלפנינו. ובכי"ל: מודין היו וכו' ביום טוב . והכוונה כאן שאינו טובל בו ביום, אלא צריך לטבול ביום שלפניו, בחול. ועיין הלשון להלן, שו' 28. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: חל (כלומר, יום טוב) להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת, ואדם בשבת. ופירש"י שמטבילין את הכל מלפני השבת כדי שיהא הכל טהור ברגל, שהרי חייב אדם לטהר את עצמו ברגל (ר"ה ט"ז ב', ועיין תו"כ שמיני פ"ד ה"ט, מ"ט ע"א). ועיין ביש"ש ובצל"ח. ובבבלי (י"ח א') נתנו כמה טעמים לאיסור הטבילה, ורבא הסיק שם משום שנראה כמתקן כלי. ושאלו שם: אי הכי אדם נמי (כלומר, ולמה התירו בית הלל לטבול אפילו בשבת, ומכל שכן ביום טוב)? אדם נראה כמיקר. הא תינח מים יפים, מים רעים מאי איכא למימר וכו', פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה וכו'. ועיין לעיל שבת פי"ב, שו' 43–44, ומש"ש. ובירושלמי פ"ב סה"ב, ס"א ע"א: ואדם בשבת. שכן אדם טובל לקירויו בשבת. ועיין בק"ע ובציון ירושלים שם שפירשו ע"פ הבבלי, לקירויו - להקר. וכבר העיר בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שאין לפרש כן, שהרי אמרו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד): אין לקירוייו לא ידעין, ואין להקיר גופו וכו' לא ידעין, הרי לך דלשון לקירויו לחוד ולהקר לחוד, עיי"ש. וכן הלשון בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד: שאין גר שלא טבל לקירויו. וכן בבבלי יבמות ז' סע"ב: הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו . ובחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ט': בעלי קריין רוחצין בצינעה בשבת וביום הכפורים כדרכן. ועיין להלן שו' 34–35. וטבילה זו של בעלי קריין אינה אלא תקנת עזרא משום תורה ותפילה, והיא דרבנן, ומותרת בשבת, ולפיכך התירו לו לטבול אפילו על מנת לוכל בתרומה בערב, משום שנראה כטובל לקיריו, כעין סברת הבבלי. ועיין לעיל שבת פי"ב סהי"ג הנ"ל. ובאו"ש פכ"ג מה' שבת ה"ח פירש שתפסו בירושלמי את הנוהג הקבוע, משום עונת ת"ח, עיי"ש דברים נחמדים. וכאן אמר רשב"ג שב"ש היו אוסרין לכהן לטבול לתרומתו בו ביום, כלומר, בשבת וביום טוב אלא ביום שלפניו. ושמא הכוונה אף לטבילה שהיו הכהנים טובלים בכל יום לפני הערב שמש (עיין מ"ש בח"א, עמ' 1), אעפ"י שאינה אלא מעלה בעלמא, הואיל ונהגו בקביעות שלא לאכול בתרומה בטבילה זו בלי הערב שמש, נראה כמתקן. ועיין בצל"ח י"ז ב' סד"ה ושוין שמשיקין. ועיין להלן.

226-27. אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב. וכ"ה ("בי"ט") בד. אבל בכי"ע חסר "ביום טוב", וכנראה שהוא תיקון ע"פ נוסחאות המשנה שבבבלי בהוצאות שבידינו. אבל במשנה פ"ב מ"ג בכי"מ, בד' נפולי, במשנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, משנה ס' מועד על קלף שבביה"מ כאן ועוד: ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב , ועיין צל"ח י"ח ב' ד"ה אמר שמואל. ובפי' ר' ישעי' הראשון (במחנה דוד ובתוספ' רי"ד) מחק את המלים "ביום טוב", מפני שפירש מחבורה לחבורה כחבורות של פסחים (כפירש"י, עיי"ש במחנה דוד), ואם יטביל כליו ביו"ט עדיין יהא טעונים הערב שמש ולא יוכל להשתמש בהם לפסחו. ושוב תירץ שאפשר לקיים גירסא זו, וכגון שנטמאו כליו בטומאת משקין דרבנן וכו'. 21 ועיין בתוספות י"ח א' ד"ה מדלין. ומדברי המשנה משמע שבבא זו כולם מודים בה (כפירוש ר' יהוסף אשכנזי במלא"ש), ואפילו ב"ש, שלא מצינו שהם מחלקים בין כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא ובין שנטמאו בטומאה דרבנן, אף הם מודים שמותר לטבול כאן ביו"ט בפעם שנייה, הואיל ומן הדין אין כאן טבילה כלל. ועיין מ"ש להלן. והדיבור "גב" במובן שלנו רגיל מאד במשנה ובברייתא, עיין לדוגמא במשנת פרה פ"ג מ"ד: לא היו עושין לא חטאת על גב (כגי' הוצ' לו, קויפמן, משניות עם פי' להר"מ ועוד) חטאת, ולא תינוק על גב (כגי' נוסחאות הנ"ל) חבירו. וכן במשנת יבמות ספ"א: לא נמנעו עושין טהרות אילו על גב (משנה שבירושלמי, לו ועוד) אילו. וכן במקומות אין מספר.

327-28. כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו על גב בדו ובדו על גבי עיסתו הרי זה טובל בו ביום. בירושלמי פ"ב ה"ג, ס"א ע"ב: רצה לעשות עיסתו על גבי גיתו או גיתו על גבי עיסתו מטביל את כליו. ובבבלי י"ט א': הרוצה לעשות גתו על גב בדו ובדו (כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס) על גב גתו עושה. ופירש"י: עושה גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו (פירש לפי גירסתו: כדו), ואינו צריך לחזור ולהטביל לשם גתו. וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתניתין שהוא מטביל ביו"ט, שאין כאן תיקון כלי ואינה טבילה, שהרי אינה צריכה. ולפי פרש"י מפרשת ברייתא זו את עיקר הדין שאין צריך טבילה מגב לגב, ועל פיה מתבארת משנתנו. ומן התוספתא והירושלמי מוכח שהיא משלימה את משנתנו ומפרשת אותה. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ח.