תוספתא כפשוטה על ביצה ג:א

11-2. ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביום טוב, ואין נותנין לפניהן מזונות. מלאכת צידה ביו"ט היא לשיטת כמה מן הראשונים מדאורייתא [תיקונים והשלמות: בירושלמי כאן פ״ג ה״א, ס״א סע״ד, שבת פי״ג ה״ה, י״ד ע״א: ניתני כל המחוסר צידה חייב, ושאינו מחוסר צידה פטור וכו', עיי״ש.], אעפ"י שהיא צורך אוכל נפש, מפני שבדרך כלל אין צדין לאכילה בו ביום, ודינו כתלישה מן המחובר "ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו כגון תאנים ותותים", 1 לשון הרמב"ן במלחמות רפ"ג, וכע"ז בחי' הרשב"א שם. ונקט רבינו "תאנים" משום שאם נתבשלו ביו"ט יתקלקלו אם לא יארה אותן בו ביום, ולא יהיו ראויות לאכילה ביו"ט, כמפורש בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג, ובב"ר פס"ב, ב', עמ' 673–674, ועיין בבלי ב"ב כ"ח ב', ברש"י שם, ד"ה ולר"מ, ובתוספות שם, ד"ה כגון. וכן תותים אי אפשר להכינן מערב יו"ט, כמפורש לעיל תרומות פ"ד ה"ה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 342, שו' 20. שאסורה מדאורייתא, אע"פ שהיא צורך אוכל נפש, ודין צידת דגים ביו"ט כדין לקיטת תותים ביו"ט. וכן מטין דברי השאילתות בשלח סי' נ', ועיין מ"ש לעיל פ"ב, הערה 42, וכן מפורש ברמב"ן במלחמות רפ"ג. וכן צריך לפרש גם את דברי רש"י במשנתנו רפ"ג, כפי שהבין אותם הרא"ש פ"ג סי' א', ופירושו מוכרח, כפי שיוצא מפירש"י לעירובין ל"ט ב' ד"ה פסק. אבל מדברי הר"מ בפ"א מה' יו"ט ה"ד ואילך מוכח שכל מלאכות אוכל נפש אינן אלא מדרבנן, ודרשות חז"ל בעניין זה אינן אלא אסמכתא, עיין ברא"ש, בר"ן בסוגיין, בבית הבחירה למאירי, עמ' 140 ואילך. ועיין בס' המכתם, עמ' 237, וברא"ה בסוגיין. ועיין לעיל, עמ' 139, הע' 41. ובמשנתנו רפ"ג: אין צדין דגים מן הביברין 2 פירש הערוך מלשון לעז βιβάριον, vivarium, פרדס שמאספין שם חיות, וחפירה שמאספין בה דגים. ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין וכו'. וכבר שאלו בבבלי כ"ד א' (שבת ק"ו ב') מן הרישא שלנו (עיין מ"ש להלן בגי' כי"ע) שסותרת למשנתנו, והסיקו: הא בביבר קטן, הא בביבר גדול. והברייתא שלנו מדברת בביבר גדול, ולפיכך אין צדין מהן. ועיין ירוש' רפ"ג, ס"א ע"ד, שבת פי"ג ה"ה, י"ד ע"א. ולכאורה משמע מסוגיית הבבלי הנ"ל שבדגים אסור אפילו בביבר קטן (שהרי העמידו את משנתנו בביבר קטן, ומ"מ אמרו: אין צדין דגים וכו'). וכן פסק הראב"ד בהשגות פ"ב מה' יו"ט ה"ז, והרשב"א בעבוה"ק ש"א ריש סי' ט', ל"ח ע"ב. אבל הר"מ שם לא חילק בין דגים ובין חיה ועוף (עיי"ש במ"מ), וכ"ה בה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 179. וכבר העיר במרכבת המשנה במקומו שמן התוספתא כאן מוכח כדברי הר"מ, ולא דברה המשנה אלא בהווה, וסתם ביבר של דגים, בהשוואה לדג הוא ביבר גדול. ועיין בח"ד כאן ובפרי חדש או"ח סי' תצ"ז ס"ק ה', שהוכיחו מן התוספתא כאן כשיטת הר"מ ופירשו שרשב"ג בא לפרש את דברי הת"ק. ועיין מ"ש בס' ראשון לציון להגר"ח ן' עטר בריש פירקין. ואשר לנתינת מזונות פירש הר"מ בפיה"מ כאן מפני שהן מוקצה, וכן פירש"י בשבת ק"ו ב', וכמו שפירש בו במיוחס להר"ן שם. ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ז, ומה שפירש בו בבית מאיר או"ח סי' תצ"ז. ועיין ברש"י למשנתנו כאן כ"ג ב', ומה שתמהו בתוספות שם ד"ה ואין. ועיין מ"ש ע"ז לעיל שבת פי"ב, הערה 9. ובעצם האיסור של נתינת מזונות בכגון דא ביו"ט, עיין מ"ש מהר"ם בריש פירקין. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 139. ובכי"ע: ביברין של חיה ושל עופות אין מסתפקין מהן ביום טוב, ואין נותנין להם מזונות. וגירסא זו מתנגדת לכל הנוסחאות, וכמו כן חשודה היא ההשמטה של "דגים" בברייתא כאן, שהרי כן חסרה מלה זו גם בבבלי כאן כ"ד א', בהוצאות שלנו, אבל היא ישנה בכי"י ובראשונים 3 עיין דק"ס, עמ' 58, הע' ג'. ויש להוסיף גם את הר"ח ור' ישעי' הראשון. ובבבלי שבת ק"ו ב'. ולמעשה אין הבדל כאן בין "צדין" ובין "מסתפקין", וכן מוכח מגי' כי"ע בסיפא ("אבל צדין").

22. אבל צדין מהן מערב יום טוב ונותנין לפניהן מזונות. כלומר, אם עשה מעשה בביברין ובבריכה שיהו חשובין כניצודין מערב יו"ט, נותנין לפניהן מזונות, מפני שהן מן המוכן, ואין צורך בהכנה אחרת, עיין בבלי כ"ה א' ובר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ח. ועיין רש"י למשנתנו כ"ד ב' ד"ה אבל צדין, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 139, ובהערה 8 שם. ובכי"ע: אבל צדין חיה ועוף ונותנין להם מזונות, וצ"ל: ועוף מעי"ט וכו'.

33. רבן שמעו' בן גמליאל או' וכו'. משנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה ולכאורה.

44-5. שוחטין מן הנגרים אבל לא מן המשוטות ולא מן המכמרות. בד ובכי"ע: המצודות (במקום: המשוטות), ובכי"ל: המצדות. וכן בירושלמי פ"ג סה"א, ס"ב רע"א: שוחטין מן הנגרים, ואין שוחטין לא מן המכמורות ולא מן המצדות. וכ"ה בהוצאות שלפנינו גם בשבת פי"ג ה"ה, י"ד סע"א, ובכי"ל שם ליתא, והושלם בגליון. ובבבלי כ"ד רע"ב: דתניא שוחטין מן הנגרין ביו"ט אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות. ופרש"י: שוחטין מן הנגרין, שוחטין חיות מן ביברים לפי שנצודים ועומדים. אבל לא מן הרשתות. מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול. ונדחקו המפרשים לבאר את המחלוקת בין הת"ק ור' שמעון בן אלעזר להלן, עיין בחידושי הרשב"א כ"ד ב', ביש"ש פ"ג סי' ד', בב"ח טאו"ח סי' תצ"ז, ובראשון לציון במקומו. ולא עוד אלא שהרי"ף והר"מ השמיטו לגמרי את דברי הת"ק כאן ואת דברי רשב"א שלהלן, עיין בבעל המאור ובמלחמות כאן, עיין מ"ש ע"ז להלן סד"ה ומ"מ. ופירוש חדש בערוך ערך גר ה': שוחטין מן הגררין ביום טוב. פי' עושין פחין לחיות שנתפסין בהן ברגליהן. יש חיות בעלי כח נתפסין וגוררין הפח כמות שהוא, אם נמצאו אח"כ והפח ברגליהן, וידוע שהפח מאתמול נגרר, אעפ"י שנמצא ביו"ט שוחטין ממנו, כי אי אפשר להנצל ממנו, ומוכן הוא. אבל מן הרשתות אעפ"י שמערב יו"ט ניצדו אין נלקחין ביו"ט, שאי איפשר (צ"ל: שאיפשר) שניצולין, ואינם מוכנים, 4 ופשיטא שאף לת"ק הצד במצודה בשבת חייב, שהרי כל זמן שלא עשתה מעשה וקילקלה את המצודה היא ניצודת גמורה, אלא שאינה מן המוכן, מפני שאם תשהה שם זמן רב יכולה להנצל ולהמלט, ואינו סומך עליה. ודווקא אם צד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו (בבלי שבת ק"ו ב'), משום שכל זמן שלא הכניסו לשם אין כאן צידה כלל, אבל בשאר בהמות יש כאן צידה גמורה, אעפ"י שיוכלו להנצל אם יחזיקם הרבה זמן. זה טעמו של תנא קמא. ופירוש זה של הערוך הוא נכון אף לפי גירסתינו הניגרין (שפירושו חפירות, ניגרייא, כפירש"י, ודין ניגרין כדין ביברין, עיין ר"ח ומלחמות), שאף מהם אי אפשר להנצל אחרי שנתפסו לשם. ואף לגירסת הערוך "גררין" יש שפירשו, גררין חורין, עיין בס' המליצה הוצ' בכר, עמ' 38, וכפי הגהתו הנכונה של מהרי"ן אפשטין בפיה"ג לטהרות, עמ' 87, הערה 27. ולפי פירוש זה חולק הת"ק של הברייתא על משנתנו (פ"ג מ"ב) ששנתה: מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. והת"ק כאן אוסר לשחוט מן המצודות אפילו אם ידוע שניצודו מערב יום טוב, מפני שתפיסת המצודה אינה מתקיימת להרבה זמן, והחיה יכולה להנצל ממנה אם היא שוהה בה, ואין כאן הכנה גמורה מערב יו"ט, ואסור. ולא התירו אלא בשהיו בניגרין ובביברין מערב יום טוב. ובירושלמי ביצה ושבת הנ"ל: ולא מן המצדות. ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' אימי במצדתא דשיתייא (בשבת: דשיתאי). ובירושלמי כפשוטו, עמ' 180, הוכחתי שהכוונה למצודות השיתאים, והיינו הצדים בשיתה (מין רשת), עיין מש"ש, עמ' 93. ויש מקום להגבלה זו רק לפי פירוש הערוך הנ"ל, ובא לפרש שלא בכל מצודות יש לחשוש שתתפרק ממנה. ובכל פנים למדנו מכאן שהן המצודות שבתוספתא ושבירושלמי הן הן הרשתות שבבבלי, ומהן אפשר להנצל, אבל בוודאי שהיו להם שאר מצודות שאי אפשר להנצל מהן. ואפשר שר' אימי רצה לתרץ שאין סתירה בין משנתנו ובין הת"ק כאן. ועיי"ש בהמשך הירושלמי. ועיין מ"ש להלן.

55-6. ר' שמעון בן לעזר אומ' כל שפרסוהו מערב יום טוב ובא מערב יום טוב ומצאו מקולקל מותר, הדבר ידוע וכו'. וכע"ז בכי"ל. וכע"ז היתה הגירסא בבבלי הנ"ל, עיי"ש. אבל בד: ובא ומצאו מקולקל וכו'. ולא הוזכר שבא מערב יום טוב. ובכי"ע מפורש: ר' שמעון בן אלעזר אומ' מעלה את פרסו מערב יום טוב ובא ביום טוב ומצאו שמקולקל וכו'. ובירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' שמעון בן אלעזר, אלא שאמרו שם (פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א, שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א) על משנתנו הנ"ל ("אלא אם כן יודע שנצודו"): מי מודיע? אם נתקלקלה המצודה דבר בריא שניצודו מבעוד יום וכו', בפורש בחורשין וכו', במקום שחיה ועוף מצויין. ופירש בחי' חתם סופר שם, שאפילו מצאן ביום טוב מקולקלות מותרין, שבוודאי נתפסו מערב יום טוב, ודווקא אם לא נתקלקלו המצודות אסור, מפני שהמצודות מוכיחות שנתפסו ביו"ט (אחרת היו מתקלקלות ע"י פרפור ופרכוס החיה להחלץ מהן). וגירסת כי"ע וד מתאימה למסורת א"י, ובבא ביום טוב עסיקינן. וגירסת כי"ו וכי"ל היא לפי מסורת הבבלי, בהוצ' שלפנינו. ועיין מ"ש להלן ד"ה ובה"ג. ומ"מ למדנו מפירוש הערוך הנ"ל, שהת"ק ור"ש בן אלעזר שניהם דבוקים למשנתנו, והת"ק חולק על משנתנו, וסובר שאין שוחטין מן המצודות אפילו ידוע שניצודו מערב יום טוב, ור' שמעון בן אלעזר חולק על הת"ק של הברייתא, וסובר שאם נתקלקלה המצודה, בידוע שנתפסה החיה מערב יום טוב, ומותרת, ואף ששהתה שם זמן רב מערב יו"ט, תפיסת המצודה הכנה גמורה היא, וכת"ק של משנתנו. ולשיטת הבבלי הצריכו שיראה מערב יו"ט שנתקלקלה המצודה, ואם ראה כן, מותר, ואינו חושש שמא תינצל החיה, ופסקו שם הלכה כמותו. ולפי פירוש זה אין מקום לברייתא זו בפסק הלכה, שהרי הת"ק של הברייתא חולק על משנתנו, ואין הלכה כמותו, ודברי ר' שמעון בן אלעזר הם דברי התנא של משנתנו, ולא בא אלא להוציא מדברי הת"ק, ומתיר אפילו נתקלקלה המצודה, ואין לחשוש שתינצל החיה ממנו, ודבריו כלולים במשנתנו שסתמה שאם ידוע שניצודה החיה במצודה מבעוד יום מותרת. ומשום כך השמיטוה הרי"ף והר"מ הנ"ל, עיין בבעל המאור, במלחמות בסוגיין, ומ"ש הרב המגיד פ"ב מה' יו"ט ה"ח. ובה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 179, ה' ראו, עמ' 6: מצודות חיה ועופות ודגים לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שנצדו מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומ' מצאן מקולקלין בידוע שמערב יום טוב נצדו, ואם לאו בידוע שביום טוב נצדו ואסורין. ולא נזכר שם כלל שמצאן מקולקלין מערב יום טוב. ואפשר שרשב"ג (ר"ש בן אלעזר שלפנינו) אינו אלא מפרש את דברי הת"ק של משנתנו, וכשיטת הירושלמי והתוספתא.