תוספתא כפשוטה על ביצה ג:ב
תוספתא כפשוטה על ביצה · Tosefta Kifshutah on Beitzah 3:2
Open in the reader →17-8. אותו ואת בנו שנפלו לבור, ר' ליעזר או' מעלה את הראשון על מנת לשוחטו וכו'. ירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ב ע"א, פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א, בבלי ל"ז א' (ועיי"ש כ"ו א'), שבת קי"ז ב', קכ"ד א'. והברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ג מ"ד ולהלן ה"ג): "בכור שנפל לבור וכו' ירד המומחה ויראה, אם יש בו מום יעלה וישחוט". ואם אין בו מום הרי הוא מוקצה שאסור לשוחטו כשהוא תמים. ולא נתבאר בפירוש מה דינה של סתם בהמה שנפלה לבור אם מותר להעלותה ביו"ט אפי' שלא על מנת לשוחטה, משום צער בעלי חיים, או הפסד ממון. ואפשר שנקטו כאן "אותו ואת בנו", משום רבותא דר' יהושע שמתיר אף שאחד מהן אינו ראוי ביו"ט, ואף הוא לא התיר אלא במעלה על מנת לשחוט, אלא שיכול אח"כ לבחור את השני. וכן היא דעת בעל או"ז ח"ב סי' שנ"ה, ע"ד ע"ג, ואילך, שאסור להעלות בהמה מן הבור ביו"ט אלא ברוצה לשחוט. אבל כמה מן הפוסקים חולקים, עיין מ"ש להלן ד"ה אבל. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, סוף שו' 20.
210. ומערים ומעלה את השני. בד, כי"ע וכי"ל מוסיף: ע"מ לשחוט. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל ליתא, והיא היא.
310-11. רצה שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו. וכן בכי"ע: ורצה שלא לשחוט וכו'. אבל בד: רצ' לשחו' רצה שלא לשחוט וכו'. וכ"ה בכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בעיטור ה' יו"ט מחלק' ג', הוצ' רמא"י, ק"מ סע"ג, והובא גם בשבה"ל השלם ה' יו"ט סי' רנ"ב, קכ"ג ע"א. ובמאירי כ"ו א' ד"ה ולפום: ואמרינן עלה נמי בתוספתא רצה שלא לישחוט אחד מהם הרשות בידו. וכע"ז גם בבית הבחירה שלו, עמ' 195, ועמ' 225. ואפשר שלא העתיק אלא את סוף ההלכה. ועיין להלן. אבל בבבלי מפורש: רצה זה שוחט, רצה זה שוחט. ומרהיטות הלשון משמע שמוכרח לשחוט אחד מהם. וכן מוכח מסתימת לשון הר"מ בפ"ב מה' יו"ט ה"ד. ובמ"מ שם העיר על הירושלמי (ונעתיק את לשונו להלן), והוסיף: וכ"כ הרשב"א ז"ל שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם. וכ"ה לשון הרשב"א בעבוה"ק ש"ב סי' ב', מ' ע"א: ויראה לי שמערים ומעלה את שניהם זה אחר זה, ואם רצה נמנע ואינו שוחט לא זה ולא זה, כדי לחוס על ממונו להתירו לו. וראוי לחוש ולהחמיר, ושוחט אחד מהם. ועיין בפרי חדש סי' תצ"ח ס"ק י'. 5 עיין מש"ש סוף סי' ט' על הלשון "יראה לי". ובמגן אברהם שם נוטה להקל בסתם בהמה שנפלה לבור ביו"ט (ועיי"ש במחצית השקל), וכן פסק באליהו רבה שם. אבל בישועות יעקב שם אות י"ח פקפק בדבר. וכבר הראינו לעיל, שו' 7–8, סד"ה אותו ואת בנו שבאו"ז אוסר. ועיין גם בהגהת אשרי פ"ג סי' ו'. ובירושלמי הנ"ל: ויערים ויעלה את השיני, אע"פ שלא חישב לשחוט (בפסחים: אף על פי שחישב שלא לשחוט) אחד מהן מותר. ובשי"ק בסוגיין ד"ה אע"פ פירש בירושלמי שהכוונה "אעפ"י שלא חישב לשחוט אחד מהן" לפני שנפלו לבור, מותר לו עכשיו להוציא את שניהם מן הבור, על מנת לשחוט אחד מהם. אבל אסור לו להעלות אפילו סתם בהמה מן חבור ביו"ט שלא על מנת לשחוט, וחולק על המתירים שהבאנו לעיל. והרב העלים עינו מן התוספתא, כפי שהעיר בתכ"מ כאן. אבל באמת הלשון שבתוספתא בגירסת ד וכי"ל המקויימת גם ע"י העיטור היא מגומגמת [תיקונים והשלמות: לפי סגנון התנאים היה צ״ל: רצה שוחט אחד מהן רצה אינו שוחט (בלי ״הרשות בידו״). אבל הגמגום הוא פחות מן הפירוש הדחוק שהצעתי בצ״ע.]. ואפשר שפירושה: "רצח לשחוט", כלומר בשעה שהעלה את השני היה באמת בדעתו לשחוט אחד מהם, ואח"כ "רצח שלא לשחוט אחד מהן הרשות בידו", שהרי העלה בהיתר. וצ"ע.