תוספתא כפשוטה על ברכות א:ב

110. מאימתי וכו'. כנראה שזו היא פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"א מ"ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית" משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. ולמחלוקת זו נסמכה הברייתא שלנו. והברייתא שלנו הובאה במלחמות ריש מכילתין.

211. אחרים אומ' וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי. אבל בקטע מן הילמדנו (גנזי שכטר ח"א, עמ' 44): ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתן. עד שיכיר אדן בין תכלת לצבע כרתינון בתוך ארבע אמות. וכן העתיק בערוך ערך כרת בשם הילמדנו. והדברים תמוהים, שהרי השיעור בין תכלת ללבן הוא "בין תכלת שבה ללבן שבה" וכו' "מן הסמוך לו", 8 ירושלמי במקומו, ועיין מאירי ט' ב' ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' כ' אות מ'. והיכן מצינו מחלוקת בין הת"ק ור' אליעזר בשיעור המרחק? ושמא צ"ל שם כמו שהוא לפנינו בתוספתא ובמקבילות. ואמרו בירושלמי: רב חסדא אמר כהדא דאחרים. 9 כלומר הלכה כאחרים, כפי' המפרשים. וזהו סיגנון רגיל בירושלמי: סוכה פ"א ה"ו, נ"ב סע"ב: רב כהדא דאחרים. וכן גורס גם בשרי"ר כאן (עמ' 3 שו' 14): רב כהדא (כצ"ל, ולא בהדא) דאחרים (ושמא הוא באשגרה מסוכה הנ"ל); כתובות פי"ג ה"ד, ל"ו ע"א: ר' אבהו כהדא דר' אימי; נזיר פ"ו ה"ג, נ"ה סע"א: ר' אמי כהדא [ד]ר' אלעזר (ואח"כ צ"ל שם: ר' עזרה בעי וכו'. ופי' המפרשים שם צריך תיקון); שבועות ספ"ז, ל"ח ע"א: ר' זירא כהדא דר' יוסי. ובפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א עמ' 118 הוציא את הדברים מידי פשוטם ונדחק מאד, ודבריו צריכים תיקון רב עיי"ש בהערה 8. וכן מה שתיקן שם "כמה" במקום "כמן" אינו מדוייק, שכן הוא סיגנון הירושלמי. יבמות פט"ו ח"ו, ט"ו ע"א: ולית כמן בר נש דמיי לר' אמי; ע"ז פ"ב ה"ב, מ"א ע"א: כמן קטל וכו' שמונים; וי"ר פי"ט, ו' בכי"י: על חד כמן וכמן. וכ"ה בסורית של א"י, עיין במלונו של שולטהעס ערך כמן, ובחנם פקפק שולטהעס שם בנוסחא. וכן בבבלי (ט' ב'): אמר רב הונא הלכה כאחרים.

312. מצותה. כלומר אעפ"י שקורא ק"ש משיעלה עמוד השחר לר"ש, ומשיכיר את חבירו וכו' לאחרים, מ"מ מצות קריאת שמע לכתחילה היא עם הנץ החמה. 10 עיין בב"י טאו"ח סי' נ"ח ובב"ח שם. ועיין מ"ש רח"צ טויבש בלקוטי ריצ"ג, עמ' 22. וכן בירושלמי (פ"א ה"ב, ג' סע"א): אבל אמרו מצותה וכו', ובוודאי לפי פשוטו פירושו מצות קריאת שמע. אבל מרהיטת הלשון שבבבלי (כ"ו א') משמע שהכוונה למצות תפילה (עיין מ"ש להלן), וכן פירשו הגאונים (עיין בשאילתות לך סי' ח', בה"ג ריש ברכות ובד"ב שם עמ' 19), אלא שרש"י פירש גם שם: "מצותה של ק"ש". ועיין במלחמות הנ"ל ומה שהאריך הנצי"ב בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ט', ועיין להלן. ובמאירי ט' ב' (20 ע"א): ומכל מקום ראיתי בברית (צ"ל בברית', כלומר בברייתא, בתוספתא כאן) זו בהדיא מצותה עם הנץ החמה וכו'.

4הנץ החמה. וביארו בירושלמי (פ"א ה"ב, ג' רע"ב): כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים, כלומר שקרני השמש מתחילים לבצבץ על ראשי ההרים. והגאונים (גיאוניקה, הוצ' הר"ל גינצבורג, ח"ב עמ' 92; אוה"ג עמ' 22) פירשו: בשעה שמאדים העולם, וחמה מלבלבת לצאת, כמות עשבים ואילנות שמבקשים להוציא עלים וכו'. והיא היא.

5סומך לה תפל'. וכ"ה במלחמות ובמאירי הנ"ל. וכ"ה בירושלמי בקטעים מן הגניזה (שרי"ר עמ' 3 שו' 22) ולפני הרמב"ן במלחמות הנ"ל (ועיין במאמר מר עוקבן בירושלמי שם). אבל בד ובכי"ע כאן: סומך גאולה (כלומר, ברכת גואל ישראל) לתפלה. וכ"ה בירושלמי בהוצ' שלנו ובכי"ר ובנוסח הרש"ס 11 בתוספ' הרא"ש ט' ב' גורס בירושלמי: כדי שיסמוך לה גאולה לתפלה. וכנראה שיש כאן "תיקון" או הרכבה של שתי נוסחאות. ובבבלי ט' ב'. ולפי גירסת כי"ו בתוספתא מצוה לסמוך ק"ש לתפלה אפילו לא ברך (כגון שהוא בעל קרי), כדי שיתפלל מתוך מורא של קבלת עול מלכות שמים, כפירש"י (ט' ב' ד"ה דכתיב ייראוך). ועיין בירושלמי פ"ב ה"ג, ד' רע"ג ופ"א ה"א ב' סע"ד. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל ומ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א, עמ' 119.

613. ונמצא מתפלל וכו'. מפשט הלשון משמע שכל עיקר המצוה לקרוא שמע עם הנץ החמה הוא כדי שיוכל להתפלל מיד, ולפיכך לא יקרא לפני כן, מפני שאין מתפללין לפני הנץ ההמה, ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. ועיין בסה"י לכבוד ר"ע הילדיסהיימר עמ' 34 ואילך.

7אמר ר' יהודה וכו'. מנהיג ה' ברכות סי' כ"ה עמ' 10, רשב"א ט' ע"א, רשב"ץ אבות פ"ב מ"ב, כ"ב ע"ב, בשם התוספתא.

814. והגיע זמן וכו'. הברייתא אינה מפרשת מהו הזמן של ק"ש לר' יהודה, ועיין בבלי ח' סע"ב וברשב"א הנ"ל. ומתוך העניין כאן (עיין להלן) נראה שהזמן היה סמוך לפני הנץ.

9כמדומה וכו'. בכי"ע: וא' כמדומה וכו', כלומר ואמרתי לעצמי: כמדומה וכו'.

10שנתיאשו וכו'. פירשתי: ונמנעו. וכבר העיר מנחם זולאי (ענייני לשון של חנוך ילון ח"א עמ' 5 ואילך) על השמוש בדבור יאש בפיוטי א"י הקדמונים. והוא הביא דוגמא מירושלמי ברכות (פ"ט ה"ה, י"ד ע"ד): אם ראית את הבריות שנתיאשו ידיהן מן התורה, וכו', כלומר שנתרפו ידיהם וכו'. ובאמת כבר תרגמו השבעים את התיבה "נואש" בישעיהו נ"ז, י' במובן חדל או דומה לו. וכן בדברים רבה (הוצ' ליברמן עמ' 45): אעפ"כ לא נתייאש מן התפלה, ופירושו לא נמנע ולא נתרפה. וכן פירשו חז"ל בקה"ר (פ"ב, כ') את הפסוק "ליאש את לבי" - ליאש את לבי מליגע, כלומר לרפות את לבי מלעמול (עיי"ש במהרז"ו שנדחק). ועיין מ"ש להלן כלאים פ"ג ה"ג [עמ' 623].

1115. אלא וכו'. וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. אבל בכי"ע: מפני שהן וכו'. והנכון כלפנינו. והכוונה שר' יהודה אמר שמתחילה דמה שהם נמנעו מלקרות (כדי להוציא מדעת ר' אליעזר במשנתנו שקוראה עד הנץ החמה), אבל אח"כ ראה שהם באמת לא נתרשלו, אלא לא קראו מפני שהיו עסוקין בצרכי צבור.

12שהיו עסוקין וכו'. עיין ברשב"ץ הנ"ל. ובמנהיג הנ"ל ציין גם לתוספתא שלהלן פ"ב ה"ו. ועיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' ל"ה הע' 88.

13קריתי ושניתי. בפירוש בע"ס הרדים לירושלמי: שניתי את משנתה, והוא דחוק. ולפי פשוטו פירושו ששנה את קריאתה, 12 עיין ירושלמי מגילה פ"ג ה"ג, ע"ג ע"ב. ור' יהודה קרא וחזר וקרא 13 ואשר לקושיית האחרונים שאסור לקרוא שמע שמע, עיין מה שהארכתי בפירושי לה' הירושלמי להר"מ עמ' כ' אות כ' ובהערה 19 שם. כדי לצמצם את הקריאה ולגומרה עם הנץ, כפירוש המפרש ר' יונה. ומכאן שר' יהודה התחיל בסמוך לנץ החמה.

1416. וכבר וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובכת"י על קלף לבעל פ"מ (עיין במה"פ במקומו ד"ה וכבר). וכ"ה במנהיג ובירושלמי הנ"ל בכל הנוסחאות. ופירושו שהתחילו לקרוא בשעה שכבר נראתה החמה על ראשי ההרים, כלומר הרבה זמן אחרי הנץ החמה. 14 בירושלמי פ"ד ה"א, ז' ע"ב: "ושמשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא. דמר ר' יוחנן האומר לצולה חרבי , זו בבל שהיא זוטו של עולם". כלומר כשהחמה (לעת ערב) היא על ראשי הדקלים בבבל, השרויה בבקעה, הרי במצב כזה בא"י שהיא על ההרים עדיין נראה היום גדול, וכעין שאמרו בבבלי שבת קי"ח ב', וכפירש"י שם. וגם כאן, כנראה, הלכו רבותינו בבקעה, וכשנראית החמה על ההרים, כבר היה היום גדול. ואעפ"י שבירושלמי (פ"א ה"ב, ג' רע"ב) הגדירו את נץ החמה "כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים", טפטוף אינו אלא בצבוץ ראשי הקרנים, אבל כשנראית החמה עצמה על ההרים, כבר עלה השמש מזמן. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 122. ברם ברשב"א הנ"ל גורס בתוספתא: ואחר נראתה החמה על ראשי ההרים, והוא מעיר שבירושלמי גורס: וכבר נראתה וכו'. וכן במאירי (ט' ב', עמ' 20): "ומכל מקום יש גורסים בה ואחר כך נראתה חמה בראשי ההרים". ולפי גירסא זו נראית החמה אחרי שקראו ר"ע ור"א בן עזריה, כלומר שהם קראו ק"ש לפני הנץ, 15 ועיין בס' שערי ירושלמי להגר"ד אשכנזי בירושלמי כאן במקומו מה שתמה על דברי הרשב"א. ור' יהודה קרא באחד מן השעורים הקדומים ("משיכיר וכו' ").