תוספתא כפשוטה על ברכות ב:יא

126. קברו וכו'. במשנתנו: קברו את המת וכו' העומדים בשורה, הפנימים פטורין והחצונים חייבים. ופירש"י: שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובו מן הקבר. ובפיה"מ להר"מ: הפנימים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים, ואשר אחריהם נקראים חיצונים. ולפי גירסת כי"ו יש לפנינו פיסקא מן המשנה.

2שורה הפנימית וכו'. הנכון בכי"ע: שורה הפנימית הרואה את הפנים פטורין, ושאינה רואה את הפנים חייבין. ובתוה"א להרמב"ן (עניין ההתחלה, ד"ו מ"ח ע"ב): לישנא דתוספתא קברו את המת ועמדו בשורה, שורה פנימית הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת. ובפי' לאחד הקדמונים (סה"ז לכבוד רצ"פ חיות, עמ' מ"ב): ת"ר בתוספתא ובאבל רבתי קברו את המת ועמדו בשורה שורה הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת, פי' פנים של אבלים. וכיוון לברייתא בבבלי י"ט ב', כגי' כי"י שם (עיין דק"ס). והמפרשים נתלבטו במהות הדיבור "רואה את הפנים", עיין מ"ש הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"ב עמ' 121 ואילך. ברם ברור לי שיש לפנינו דיבור תכני המצוי מאד בספרות א"י, ועל ידו תתחוור לנו גם הבבא שלהלן. אנו למדים מן המקורות שהעם נהג "להראות פנים" לאבל לסימן השתתפות בצערו, 6 כנראה שמנהג זה היה רווח גם במשתאות לסימן השתתפות בשמחת החתן והכלה. ומכאן הביטוי "פנים חדשות" המצוי אצל המשתאות ואף אצל האבלים (עיין ירושלמי כאן רפ"ג, ה' ע"ד ובמקבילות). ופירושו אדם שעד כאן לא הראה פנים לחתן. ועיין בשו"ת ר"א בן הר"מ, עמ' 132 ובהערה 5 שם. ואין בין הראת פנים וראיית פנים (עיין ירושלמי ריש חגיגה ע"ה ע"ד) ולא כלום. ואעפ"י שהביטוי "להראות פנים" בעברית 7 עיין ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב וע"ג; שם ה"ו, פ"ג ע"א; ב"ר ספ"ח, עמ' 67; דב"ר פ"ב, כ"ד, רות רבה פ"ב, ח', ועוד בכ"מ. או מחמייה אפין בארמית 8 ירושלמי מגילה פ"ד ה"ה, ע"ה ע"ב; מו"ק פ"ג ה"ו, פ"ג ע"א; סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב; ועיין ב"ד פ"ק, ז', עמ' 1292 שו' 1 ושו' 3. נראה קבוע בספרות, מ"מ אין הבדל למעשה בין להראות פנים (של הבא מן החוץ) ובין לראות פנים (של האבל או של החתן). ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו (עיין נדרים פ"ג מ"ז), ומי שרואהו אף הוא מראה לו פנים. ולפיכך לא פטרו מק"ש אלא את הבאים להראות פנים לאבל, ועיין להלן.

327. שורה אחת וכו'. בבבלי: ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין. מחמת עצמן חייבין. והביאו תלמידי ר"י (רי"ף פ"ג סי' ס') בשם אית דמפרשי שר' יהודה מיקל מן הת"ק. וכבר תמה עליהם ר' יונה (מפרש התוספתא) מלשון התוספתא והירושלמי שמבואר מתוכו שר' יהודה מחמיר ומחייב גם את הרואים פנים אם לא באו מחמת אבל.

4העומדים וכו'. וכ"ה ("עומדים") גם בירושלמי (בשרי"ר, כי"ר ובה' הירושלמי להר"מ גם לעיל: עומדין שורה אחת) ובמס' שמחות. ובבבלי: הבאים וכו'. ופירש ר' יונה הנ"ל שהגירסאות תלויות במנהגים השונים, אם האבלים עומדים והמשפחות עוברות, או להפך.

5לשם כבוד חיבין. וכ"ה גם בירושלמי, במס' שמחות ובבבלי (לפי כתה"י וראשונים, עיין דק"ס). וכתב בח"ד שמלשון זו מוכח שלא כפירש"י שפירש (לפי גירסתו): מחמת עצמן . ולא מחמת כבוד, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע. ברם פרוש הדברים מתברר מתוך המקורות שצוינו לעיל, שהרי "ראיית פנים" היא בשתי פנים. שכן אמרו בירושלמי מו"ק פ"ג (ה"ה, פ"ב ע"ג): בשלא הוראו לו רוב פנים, אבל אם הוראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ, ופירושו שראה את רוב המנחמין (עיין בבלי שם כ"ב א'). ולעיל שם (פ"ב ע"ב) אמרו: מפני מה אמרו להראות לו פנים (כלומר, בשבת), לא מפני הכבוד (כלומר בתמיה). ובב"ר פ"ק, ז' (עמ' 1292): למה מראין פנים בשבת וכו', מפני האיבה. וכן בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב): "גברא רבא הוא, איזיל חמי ליה אפין", ומוכח שם מתוך העניין שלא נצטווה אליהו להראות פנים לחיאל אלא מפני הכבוד, ולא מפני התנחומין, עיי"ש. ולפי דרכנו למדנו ששתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל ע"י קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשניה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל. ולפ"ז נראה ש"לשם כבוד" כאן פירושו לשם כבוד האבלים (כפי' אחד הקדמונים שהבאנו לעיל ד"ה שורה הפנימית), ו"לשם אבל" פירושו לשם ניחום האבלים, כמו שפירשו תלמידי ר' יונה הנ"ל בשם אית דאמרי.

628. ירדו להספד וכו'. בירושלמי: ירדו לספד וכו'. ובשרי"ר ובכי"ר שם: לספר (ועיין להלן שביעית עמ' 515 הערה 14) וכו'. והברייתא קשה מאד, שהרי בבבא הסמוכה חייבו את המספידים בק"ש. והרמב"ן בתוה"א הנ"ל נדחק לפרש ש"פטורין מתפילה (כ"ה בד"ר שם, עיין תס"ר עמ' 15) קאמר כאן". אבל אף לפי פירושו קשה, מה עניין ראיית פנים להספד, וכי מספידין בפני האבל דווקא? [ועיין מס׳ תפילין פ״א, היגר, עמ׳ מ״ג.] ולחומר הנושא נ"ל שהברייתא שלנו חוזרת למשנתנו (פ"ג מ"א): מי שמתו מוטל לפניו וכו' נושאי המטה וכו'. והברייתא נסמכה לדברי ר' יהודה (עיין במס' שמחות ובירושלמי) מפני שבה גם ר' יהודה מודה שכל הרואים פנים פטורין. וכנראה שספד (או ספר) הוא שדה בוכין (עיין בבלי מו"ק ה' ב' ובאוה"ג שם), מקום שהיו מפטירין בו את המת. ועל ספד זה אמרו בתוספתא (סוף מו"ק): אי זהו מספד, זה שעל הלב, שנ' על שדים סופדים (ועיין במשנה שם פ"ג מ"ח). ובבבלי כאן (י"ט א') שנינו: העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקוראין וכו'. אבל בתוספתא שיטה אחרת, שלא מחמת כבוד המת אתינן עלה אלא מפני צער האבל. ואעפ"י שאין מנחמין לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו, אבל מצוה להראות לו שמצטערין עמו, וסופדין עמו. ופשיטא שגם לר' יהודה כל הרואין פני האבל פטורין, משום שהספד מוכיח שבאו מחמת אבלות ולא משום כבוד, ואין כאן הבדל בין קרובים ובין זרים. ועיין ירושלמי סוטה פ"א ה"י, י"ז סע"ב. ובמס' שמחות פ"י (בדפוסים ובכי"י), עמ' 182: ירדו לפסגן וכו'. ונ"ל קרוב לוודאי שאין פסגן אלא שדה בוכים. 9 כלומר, ψέγον. ובמלונו של היזיכיאוס הביא: ψέγος. τάφος. καί ἐπιψέγειν ἐπικηδεύειν ותרגומו: פסגוס הוא טקס הקבורה (או מקום הקבורה). והפועל epipsegein פירושו לקונן לפני הקבורה (השוה ἐπικήδειον בניגוד ל-θρη̑νος, הספד אחרי הקבורה). ולפ"ז מקיימת הגירסא במס' שמחות את פירושנו בתוספתא כאן.

7פטורין וכו'. וכ"ה בירושלמי ובמס' שמחות. אבל בד: פטורין. ויש אומרים ושניים להם . ושאין רואין וכו'. וכ"ה בתוה"א להרמב"ן הנ"ל. וברור שהמלים "ויש אומרים ושניים להם" באו מן הגליון, והכוונה היא, שיש גורסים "ושניים להם" במקום "ושאין רואין את הפנים", כלומר גירסת כי"ע. וכן שער לנכון א' אריה שווארץ.

829. הסופד וכו'. הלכה זו היא בהספד אחרי הקבורה. ובירושלמי מפורש עליה: מה דתני תנא ביום השני. ועיין בתוה"א להרמב"ן הנ"ל ובפי' תלמידי ר"י על הרי"ף פ"ג סי' ס', ומ"ש לעיל. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' ע"ב, אות ג'.

9מפסיקין וכו'. עיין בגי' הרא"ש בירושלמי אצל רטנר באהצו"י עמ' 73 ואילך, ובפירושים להרל"ג ח"ב עמ' 117, ועמ' 118 הע' 5.

1030. שהפסיקו וכו'. עיין בפירושים הנ"ל עמ' 117 הע' 3.