תוספתא כפשוטה על ברכות ב:יט
תוספתא כפשוטה על ברכות · Tosefta Kifshutah on Berakhot 2:19
Open in the reader →162. במקום שמתפלל וכו'. וכ"ה בד. וכנראה שצ"ל: שניתפלל (ונתחברו "ני" ל"מ"). ומלשון התוספתא משמע שצריך להרחיק ממש, ומטעם קדושת המקום אתינן עלה (עיין להלן). ובבבלי: תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין וכו', ומסיק שם שמרחיק ד' אמות פירושו שישהה כדי הילוך ד' אמות, מפני שפחות משעור זה עדיין דמדומי תפלתו בפיו. ולפ"ז אפילו יצא לרשות אחרת, או שהטיל מים לכלי וסלקו את הכלי (עיין מאירי כאן כ"ב סע"ב, 76 ע"א), ואפילו הטיל מים ממקום גבוה, שהוא עכשיו רחוק ד' אמות מן המים, אל יתפלל (עיין א"ח ה' תפילה סי' ל"ו, ט"ז ע"א. וכ"ה בכלבו שם) אם לא שהה בכדי הילוך ד' אמות. ונראה שהירושלמי חולק כאן על טעם הבבלי. וכן שנינו (כאן פ"ג ה"ו): הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו וכו', המתפלל אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות וכו'. תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות וכו'. ונראה מתוך המשך הדברים שמחמת קדושת המקום אתינן עלה, ולא מחמת שדמדומי תפלה עדיין בפיו. ואעפ"י שגם בירושלמי שם הסיקו: "לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות", הרי מוכח מתוך הלשון שבאו להקל עליו, ואפילו לא זז מן המקום ושהה כדי הילוך ד' אמות מותר לו להטיל מים במקום שהתפלל, שהרי ברור שלא אסרו לו לאדם להטיל מים לעולם במקום שהתפלל בו פעם, ונתנו בו שיעור של זמן. 20 ועיין גם בירושלמי פ"ד ה"ו, ה' ע"ג ובבלי ל' ב'. ולפי דרכנו למדנו שלשיטת הירושלמי חלה על המקום שהתפלל שם מעין קדושה לשעה, עד כדי הילוך ד' אמות אחרי התפלה. וכן מוכח מתוך לשון הירושלמי במגילה (רפ"ג ע"ג ע"ד): רחובה של עיר יש לה קדושה שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים (כלומר, בתעניות). ברם כרבנין עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כלומר שברחוב יש קדושה לשעה. ומוכיח הירושלמי מכאן שבתפלת ארעי לא נתקדש המקום אלא לשעה קלה, כשיעור הרחק ד' אמות. אבל בבבלי (מגילה הנ"ל) אמרו "אבל ד' אמות דלא קביע קדושתייהו לא", ומוכח מתוך המסקנא שם שאין בהן קדושה אלא בשעה שמתפללים בהם ממש.
2המטיל וכו'. בבא זו נשמטה בד, אבל ישנה בכי"ע, בירושלמי ובבבלי הנ"ל.
363. באותו מקום. בירושלמי ובבבלי חסרות המלים הללו. ומלשון התוספתא משמע לכאורה שצריך הרחק ממש, וכפי שיוצא מן הסיפא, עיין מש"ש. ובירושלמי ובבבלי אמרו גם כאן עד שישהא כדי הילוך ד' אמות, אלא שבבבלי נתנו טעם משום ניצוצות. ופירש"י (ברי"ף כאן פ"ג סי' ע'): שנוטפין לאחר שהטיל מים. וברא"ה (עמ' מ"ח) מוסיף: כדי שיתיבשו. 21 עיין במאירי (בסוגיין, וביתר באור כ"ב סע"ב) שפירש שצריך לשהות ד' אמות אחרי שהרחיק ד' אמות ממש (או אחרי שסילקו מיד את הכלי שהטיל לתוכו). וכבר השיג עליו ר' יצחק טייב בערך השלחן או"ח סוף סי' צ"ב מלשון הירושלמי כאן שמפורש בו שאין צורך בהרחקה ובשהייה. ברם מלשון התוספתא כאן מוכה לכאורה שהיא מדברת בזמן שעדיין לא יבשו המים למטה, ולפיכך צריך להתרחק מהם, אבל אם יבשו או נבלעו מותר להתפלל מיד, ולא חיישינן לניצוצות, עיין מ"ש להלן בסמוך.
4יבשו וכו'. כבר העירונו לעיל שמבבא זו מוכח לכאורה שאם יבשו (ע"ג אבנים) או נבלעו באדמה מתפלל מיד, ולא חיישינן לניצוצות. ברם בירושלמי ובבבלי לא הביאו בבא זו בברייתא שלנו. ונראה שהם פירשו שאין בבא זו דבוקה לרישא אלא משלימה את משנתנו (פ"ג מ"ה): וכמה ירחיק מהם 22 עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' ל"א סוף אות ש'. ומן הצואה ארבע אמות. ומשלימה התוספתא שאם יבשו או נבלעו מותר. ובבבלי (כ"ה א'): מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין. נבלעו או יבשו מותרין. ולפי פירוש זה אין מכאן סתירה כלל לפירוש הבבלי ברישא (משום ניצוצות).