תוספתא כפשוטה על ברכות ג:יג

158. ראש השנה וכו'. וכ"ה בבבלי בעירובין מ' סע"א. ולכאורה תמוה למה נחלקו ב"ש וב"ה במוסף, והרי אותה מחלוקת תתקיים גם בשחרית (ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי שבועות). ולפיכך נ"ל ברור שבזמן ב"ש וב"ה לא תקעו במוסף אלא בשחרית, עיין ירושלמי ר"ה פ"ד רה"ח, נ"ט ע"ג, בבלי שם ל"ב ב' ומ"ש במאירי ברכות כ"ט א' 97 ע"א סד"ה מנין. ומחלוקת זו היא באמת בתפילת שחרית. ובירושלמי שבועות (פ"א ה"ה, ל"ג ע"א): אמר ר' אחא בר פפא ותני כן העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה 38 כלומר, שחל להיות בשבת, כפי' הרמב"ן במלחמות סוף ר"ה, ודלא כפירוש המאירי שם עמ' 107. בשחרית ב"ש אומרים מתפלל שמונה וכו' במוסף בש"א עשר וכו'. ונראה שהכוונה לתוספתא שלפנינו אלא שר' אחא בר פפא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שתקעו במוסף ולא בשחרית. 39 בא"ח ח"א סדר תפלת ר"ה סוף סי' א', צ"ט רע"ב: "ובירושלמי משמע שבכל תפלות היום מתפללים תשע. וכן דעת הב' המאור ז"ל (בסוף ר"ה, עיי"ש) וכו' ". ולפנינו בירושלמי שבועות הנ"ל מבואר להפך, כמו שהשיג על בעה"מ במלחמות הנ"ל. ועיין בר"ן שם סי' תתקנ"ג, ובמאירי ברכות שהזכרנו בפנים.

259. עשר. וכ"ה בד, בכי"ע, להלן סוף ר"ה בכל הנוסחאות ובבבלי עירובין הנ"ל. ובכי"ו בטעות: שמנה עשרה. וצוק' הדפיס: מתפלל עשר. ואומר של שבת בפני עצמו ושל יום טוב בפני עצמו ומתחיל בשל שבת. ונוסחא זו בדויה מן הלב, ואינה בשום נוסח לא כאן ולא להלן ר"ה ולא בבבלי. 40 בתיקונים לחלופי גירסאות (עמ' 105) העיר צוק' שבשנו"ס שלו צ"ל שכל הוספה זו ליתא בכי"ע. אבל לאמיתו של דבר אינה בשום נוסח. והתיקון שלו שייך לתיקונים לגוף הנוסח שלו. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

3יו"ט שחל וכו'. בעיטור ה' יו"ט ריש מחלוקת ט"ו (הוצ' רמא"י קמ"ה ע"ג. ד"ל נ"ט ע"ב): בתוספתא יו"ט שחל וכו'. והעתיק את לשון הברייתא בבבלי ביצה י"ז א'.

461. ומתחיל וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן ר"ה. אבל בבבלי ובעיטור הנ"ל חסרות המלים "ומתחיל בשל שבת" בדברי ב"ש. ומכיוון שבדברי ב"ש ברור ש"מתחיל בשל שבת" כוונתו שאומר מקודם ברכה של שבת, הרי הדין נותן שגם בדברי ב"ה להלן כאן, ובברייתא שלנו בבבלי ביצה (ובדברי הת"ק בברייתא לעיל לפי נוסח הבבלי בביצה ובעירובין), פירושו שמתחיל בתפילת שבת ואומר קדושת היום באמצע ומסיים בתפילת שבת, ואינו עניין כלל לסדר בחתימת הברכה. וכ"ה בר"מ פ"ב מה' תפילה הי"א, וכפירוש מרן בכ"מ שם. וכן מפורש בתשובת רב צמח (אוה"ג עירובין, עמ' 28): בר"ח שחל להיות בשבת, שבת קדשך לעמך נתת וכו' ומוספי שבת ומוספי ר"ה וכו' כאמור. וביום השבת וכו' ובראשי חדשיכם וכו' וישמחו במלכותך שומרי שבת וכו'. 41 ועיין ברי"ף כת"י שהובא בדק"ס ביצה עמ' 37 הע' ה', והלשון שם צריך תיקון. וכן יוצא ברור מלשון הר"ח בעירובין (והמגיהים בש"ס ראם בהערה ב' שם לא עמדו על כוונת דבריו) ובביצה. 42 ואנו רואים איפוא שצדק מרן בבאורו לדברי הר"מ. ואשר להשגת הגר"ח עטר בראשון לציון לביצה שם, הרי דבריו מופרכים מפי' הר"ח לעירובין שפסק כלשון הת"ק ולא הזכיר כלל את החתימה. וגם "ההכרחות דכתיבנא לעיל" אינה מוכרחת כ"כ, עיין תוספ' מנחות ל"ו ב' ד"ה הא ובעיטור הנ"ל. וכן בשטמ"ק ביצה: "לפי הפשט משמע שאומר תפלת שבת ממש אלא שאין המנהג כן". אבל רש"י תוספ' ושאר מפרשים ופוסקים פירשו מסיים בשבת - חותם בשל שבת. ברם תמוה הוא שברישא, בר"ה שחל להיות בשבת, לא נזכר כלל בשום נוסח (כאן ולהלן ר"ה ולא בבבלי) לא בדברי ב"ש ולא בדברי ב"ה שמתחיל בשבת. 43 ומכאן כנראה דייק רש"י שמסיים בשבת (בשבת ור"ח ובשבת ויו"ט) פירושו מסיים בחתימת הברכה. ולפיכך לא הזכירו לעיל "מתחיל בשבת ומסיים בשבת" מפני שבר"ה כ"ע מודים שמסיים בחתימה בר"ה, עיין רש"י עירובין מ' א' ד"ה וב"ה. ברם בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג (ואין להגיה שם, שהרי כן מעתיקים משם כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י שם עמ' 46) נחלקו תנאים בחתימת הברכה אף בר"ה שחל להיות בשבת. ולא זו בלבד, אלא שלפירוש הגאונים והר"מ הנ"ל אין מדברים כלל בחתימת הברכה אפילו בשבת ור"ח, ובשבת וביו"ט, וממילא אין חילוק בין ר"ה שחל להיות בשבת ובין שבת שחל להיות בר"ח, ונשארת השאלה למה לא הזכירו ברישא "מתחיל בשבת וכו' ". ונ"ל ש"מתחיל בשבת" בדברי ב"ה נשנו בעיקרן אגב דברי ב"ש. וכבר אמרנו לעיל ברישא שבזמן ב"ש וב"ה תקעו בשחרית גרידא, וממניין הברכות שהזכירו ב"ש וב"ה מוכח שהמחלוקת שלהן לא נשנית אלא לעניין שחרית. ומכיוון שבשחרית לא הזכירו אלא את הפסוק שבאמור, 44 עיין במ"ח כנ"ה (1911) עמ' 434, והוא מתאים ביחוד לר"ה שחל בשבת שאין בו אלא זכרון תרועה בגבולים. הרי ברור שמתחיל בשבת משום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, ואין צורך כלל ללמדנו שמתחיל בשבת. אבל בשבת שחל ביו"ט ששנו בה מחלוקת ב"ש וב"ה בין בשחרית ובין במוסף, הייתי טועה לחשוב שמזכיר קרבנות מוסף של יו"ט לפני שבת, מפני שמוספי יו"ט מקודשים יותר משל שבת כסברת הבבלי בזבחים (צ"א א', ועיי"ש ברש"י ובשטמ"ק אות י"ט). והרי ב"ש סוברים שמקודש ותדיר מקודש קודם, 45 ירושלמי יומא פ"ז ה"ב, מ"ד ע"ב; נזיר פ"ז סה"א נ"ו ע"ב, וכמו שמגיהים המפרשים כפי שמוכח ברור מתוך העניין. ועיין ברכי יוסף או"ח סי' צ' אות ג' ומ"ש להלן פ"ה שו' 56. ומלמדת אותנו הברייתא שקדושת יו"ט חלה גם על השבת, והוי לה שבת תדיר ומקודש, כמסקנת הבבלי בזבחים שם. 46 עיין בס' נועם ירושלמי ברכות רפ"ח. ובאמת גם לב"ה יש כאן חידוש, שהרי לא שמענו במקום אחר בתוספתא שב"ה סוברים תדיר ומקודש תדיר קודם. אבל ברישא שמוכח מתוכה שבשחרית גרידא אנן קיימין, אין שום צורך להשמיענו שמתחיל בשבת. 47 ולעיל הי"א, וכן במחלוקת ב"ש וב"ה בעירובין מ' ב', לא נזכרו לא סיום ולא התחלה, ולא נזקקו שם כלל לעניין הקדם הברכות.

562. ר' או' וכו'. וכ"ה בבבלי. אבל בד ובכי"ע: ר' נתן אומר וכו'. ובעיטור הנ"ל: ר"א אומר וכו'. ומסתבר יותר שהשם "נתן" נשמט לפנינו מאשר להניח שמי שהוא הוסיף מעצמו "נתן". וכנראה, שיש לפנינו מסורת בבלית עתיקה, עיין להלן. ובעיקר הדברים כבר אמרנו לעיל שאין ר' נתן חולק על דברי הת"ק אלא מוסיף על דבריו, והת"ק לא דבר כלל בחתימה, עיין מ"ש לעיל.

663. השבת וישראל וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ונראה שר' נתן מסר לנו כאן סדר בבלי, אבל בא"י אמרו: מקדש ישראל והשבת והזמנים, וכ"ה בבבלי (לפי גירסת השאילתות יתרו סי' נ"ד) בשם רבי. וכן תנא תנא קמיה דרבינא בשם רבי (עיין דק"ס שם), אלא שרבינא תירץ את הסדר ותיקן: מקדש השבת וישראל והזמנים. ואעפ"י שכן משמע גם בברכות מ"ט א', אבל הנוסחא שם מעורבבת (עיין דק"ס שם עמ' 259 הערה ה'). ואפשר שבסורא שנו שלוי שאל לרבי גם ממקדש ישראל והשבת, וע"ז אמר לו חוץ מזו, וכפירוש תלמידי ר"י על הרי"ף פ"ז סי' ק"פ, עיי"ש היטב, ועיין גם בפירש"י. וחילוק זה נמצא בחילופי מנהגים בין א"מ ובני א"י (סי' ל"ב, הוצ' מרגליות עמ' 150): א"מ אומרים מקדש השבת, ובני א"י אומרים מקדש ישראל ויום השבת. 48 עיין בירושלמי ברכות רפ"ח ובמקבילה ובהערות מרגליות (שהזכרנו בפנים), עמ' 151 הערה 7. ועיין בפיסקי ד"א מלונדריש, הוצ' רמ"ל זק"ש, עמ' ל"ב, הע' 12. ועיין בס' הקנה עה"מ, ס"ד סע"ג. ונוסח א"י רווח בקטעי הגניזה, עיין בקטע מהגדה של פסח (צפה"ב חט"ו, עמ' 122) ובקטעים מתפילה לשבת (ר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג עמ' 126) ומ"ש לעיל הערה 35. וכבר העירו שחילוף זה נמנה בין חילופי מנהגים שבין ישיבות סורא ופומבדיתא (עיין בספרו של מרגליות הנ"ל, עמ' 150 הע' 2), כפי שיוצא ברור מן הבבלי בפסחים קי"ז ב'. ובסורא נהגו כאנשי א"י, ובפומבדיתא כמסורת הבבלית. ויש להוסיף גירסת כת"י פריס בבבלי ברכות מ"ט א' (עיין דק"ס שם עמ' 261 סוף הע' ש') בדברי רב גידל בשם רב: ברוך אתה ה' מקדש ישראל והשבת. ורב הונא לא העיר לו כלום על הזכרת ישראל, מפני שכן נהגו גם בסורא. ולפי גירסת ד' וכי"ע בתוספתא שהלכה זו ר' נתן אמרה, משמע שבפומבדיתא היה רווח הנוהג הבבלי כבר בימי התנאים.