תוספתא כפשוטה על ברכות ד:טו

1מברכין וכו'. עיין בראשונים שנציין להלן.

246. גלוסקין וכו'. גלוסקין, או קלוסקין, 27 כלומר, [κολλίκιος [άρτος, עיין בחכמי המשתה של אתינאיוס ס"ג 112ᶠ. פירושה עוגה או עיגול (עיין ירוש' חגיגה פ"ב ה"ב ע"ז ע"ד ומקבילות; שבועות פ"ו ה"ו, ל"ז ע"א וע"ב ועוד) של פת חטים מנופות (עיין תנחומא תצוה ה') בניגוד לככר של בעה"ב שהוא גדול יותר מגלוסקא, אבל אינו לבן כמותה, אעפ"י ששניהן משל חטין.

347. (בעל הבית). ליתא בד ובכי"ע ובתוספ' ל"ט ב' ד"ה אבל, בתוספ' ר"י שם, באו"ז ח"א, ברכת המוציא סי' קמ"ו, כ"ה ע"ג, ברא"ש פ"ו סי' כ"א, ובאבודרהם סדר ברכות קרוב לראשו (ד"ו קכ"ד ע"ד, בשם הירושלמי והתוספתא). וכן בירושלמי: קלוסקין ושלימה של בעל הבית אומר על הקלוסקין. וגם בכ"י שלנו נוקדו המלים "בעל הבית" לסימן מחיקה. ולפ"ז אין לנו אלא כפירוש הראבי"ה (ח"א סי' קי"א, עמ' 91) על הברייתא בירושלמי: "פי' דככרות של בעל הבית גדולים מאד וקורא אותה שלימה 28 לפנינו חסרה בירושלמי המלה "שלמה" אצל קלוסקין, וכן היה גם לפני הראבי"ה, אבל בתוספתא ישנה, וכ"ה בירושלמי לפני כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י שם, עמ' 149. לגבי גלוסקא, כדתנן (ערלה פ"ג מ"ז) ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית, ולכך כיון שהן מין אחד מברך על הגלוסקאות שהם שלימות ונקיות והן מובחרות". ברם אף כאן אין להשמיט לגמרי את המלים של "בעל הבית" מן הנוסח, מפני שיש לנו כאן שריד של נוסח אחר. וכן מעתיק הרמב"ן בלקוטות (ל"ט א') מן הירושלמי: מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר. שלמה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית . פרוסה של בעל הבית ושלמה של קלוסין (בירוש' לפנינו הגי' להפך: פרוסה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית) אומר על השלמה. פרוסה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית. הרי לך ברור שיש כאן הרכבה של שתי נוסחאות, כי הבבא האחרונה מיותרת לגמרי, שהרי לפי נוסחתו ברישא, גם בשלימה ושלימה מברך על של בעה"ב. וכן היתה הרכבה זו של שתי הנוסחאות גם בתוספתא לפני הרשב"א שם עיי"ש שלא נזכר שם כלל דין שלימה ושלימה, ולפי המשך העניין צריך להשלים שם את הרישא לפי נוסח הרמב"ן בירושלמי. וכן בתוספ' הרא"ש ל"ט ב' (כ"ה ע"ג): ובתוספת' דברכות תניא וכו' שלימה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית . פרוסה של חטים וכו'. ואפשר שיש כאן השמטה וצריך להשלימה ע"פ פסקיו של הרא"ש (פ"ו סי' כ"א). אבל מידי ספק לא יצאנו לגמרי, ואפשר שלפ"ז אין צורך למהוק את המלים "בעל הבית" בתוספתא כי"ו, אלא לתקן את המלה "גלוסקין" ולגרוס במקומה: כל שכן.

4פרוסה של וכו'. עיין בבלי ל"ט ב' ובראשונים הנ"ל.

550. פת שעורין וכו'. שו"ת מהר"מ מרוטנברג, הוצ' מק"נ עמ' 302, תשב"ץ קטן סי' שכ"ב, מאירי מ"א א', 137 ע"א, והראשונים הנ"ל.

651. אלא שהשעורין וכו'. בירושלמי שם מוקי לה כר' יהודה שמברך על מין שבעה, אעפ"י שהמין אחר הביב. ובעין משפט בירושלמי בציון לבבא שלנו ציינו לר"מ פ"ב מה' ברכות, וזהו שלא בדיוק, שהרי הר"מ פסק (בפ"ח מה' ברכות הי"ג) שלא כר' יהודה, והשמיט גם הלכה זו שמברך על של שעורין, אבל בטור או"ח סי' קס"ח הביא הלכה זו, מפני שהוא פסק (סי' רי"א) כר' יהודה. ובמאירי הנ"ל הביא ראייה לכך מן התוספתא כאן ומן הירושלמי (עיין בב"י טאו"ח שם). ועיין במה"פ ד"ה קלוסקין.

7אינן ממין שבעה. בזה מסתיימת הפיסקא מן התוספתא בשו"ת מהר"מ ואבודרהם הנ"ל, והשאר היא מן הירושלמי, עיין מ"ש בתס"ר ח"א סוף עמ' 21 ואילך. וכ"ה בשאר הראשונים הנ"ל.

852. וממין דגן וכו'. וממין דגן פירושו, או ממין דגן. וכן בכי"ע ובראבי"ה ח"א סי' ק"ב עמ' 82: או מין דגן וכו'. ופירש בראבי"ה שם בשם ר' שמואל בר' נטרונאי שמין דגן פירושו כאן, שלא עשאו פת אלא כמין קדרה. ולפי דבריו צריך לפרש שלא הוסיף ר' יהודה להלן על דברי הת"ק אלא את הסיפא: כל שהוא לא ממין שבע וכו', אבל ברישא חוזר ר' יהודה על דברי הת"ק (וספק הוא בעיני אם ר' שמואל הנ"ל אמר את דבריו על התוספתא כאן, או על דברי ר' יהודה שלהלן שהובאו גם בבבלי ל"ז ב', וכמו שפירשו שם כמה מן הראשונים. ואפשר שהראבי"ה בעצמו פירש כאן את הרישא של התוספתא ע"פ פירושו של רשב"ט בבבלי שם. אבל בבבלי ל"ז א' לא גרס שם "או ממין דגן").

954. מסובין וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ובבבלי. ומלשון זו משמע שהיו מסובין בסעודה קבועה ואכלו פת, עיין בפי' הראב"ד שהובא בס' השלמה עמ' 33 ובחי' הרשב"א ל"ז א'. ועיין בבלי מ"ב ב' (ובחי' הרשב"א שם) ומ"ג א'.

10כותבות וכו'. כלומר, הביאו להם כותבות אחר המזון כקינוח סעודה. ולשיטת רבן גמליאל שאף על כותבות מברך שלש ברכות, ברור שברכת המזון פוטרת אותן, שהרי אף הן מזון הן. אבל לשיטת החכמים אין ברה"מ פוטרת אותן לשיטת בה"ג (פ"ו ד"ו, ז' ע"ב. ועיין בד"ב שם עמ' 55), רב עמרם גאון (אוה"ג, התשובות, עמ' 93), ר' שמואל בן חפני (שם, הפירושים, עמ' 68), ר"ח (שם, נספחים, עמ' 50) ועוד. 29 אלא שלשיטת הראשונים הנ"ל אין ברכת המזון פוטרת אותן אפילו באו באמצע המזון, ושיטת התוספתא אינה כן, עיין להלן פ"ה הי"א ומש"ש. אבל אם באו לאחר המזון אף לשיטת התוספתא אין ברכת המזון פוטרת אותן, עיין מש"ש. וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"ה, י' ע"ג. 30 אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ע"ב, מיוחסות סי' ר"א) פסק שברה"מ פוטרת ברכה מעין שלש של תמרים, אבל בחידושיו (מ"א ב' סד"ה הביאו) העיר שבה"ג פסק אחרת. וכן הביא את הירושלמי, אלא שדחה שהוא בשיטת ר"מ בשם ר' יהודה, כלומר שלא כהלכתא.

11קפץ וכו'. בד: ונתן רשות רבן גמליאל לברך. קפץ ר' עקיבא וכו'. וכע"ז גם בבבלי. ופירשו בתוספות (ל"ז סע"א) שר"ג סבור היה שר"ע יברך ג' ברכות, והוא לא ברך אלא מעין שלש, והקשו שהרי קי"ל אין מזמנין על הפירות. וכן קשה למה אמר לו ר"ג להלן: למה אתה מכניס ראשך לבין המחלקות וכו', והרי צוה לו לברך, ואם יברך ג' ברכות כדעת ר"ג, אף הוא יכניס את עצמו למחלוקת של החכמים. ולפיכך נ"ל שר"ג לא כיוון כלל שיברך על הכותבות, אלא נתן לו רשות לברך ברה"מ על הפת שאכלו לפני הכותבות, ור"ע קפץ וברך מקודם אחת מעין ג', וע"ז כעס ר"ג, עיין להלן. ובזה אזדא לה קושיית הקדמונים, שהרי גם לר"ע מברך ג' ברכות אפילו על שלק, אם הוא מזונו (פ"ו מ"ח), שלא אמר ר"ע כן אלא אם אכל אותו לבדו, אבל כשאכל מקודם פת, הרי בוודאי אין זה מזונו. אבל אף בראב"ד הנ"ל לא פירש כן, עיי"ש בס' ההשלמה הנ"ל.

1256. המחלקות וכו'. כלומר, מה ראית להכריע כאן את ההלכה, שהרי גם לשיטתך יכולת לברך עכשיו ברה"מ, ולברך אח"כ אחת מעין שלש לעצמך.

1357. וחביריך או' כך וכו'. בבבלי (לפי בית נתן, כ"ג ע"ג): חביריך אומרים כך וכו'. וגירסתנו מתקבלת יותר, שר"ע דבר דרך כבוד, ובהדגשה על "הלכה כדברי המרובין" ולא על "חביריך אומרים כך". ועיין להלן ביצה פ"ב הי"ב ומ"ש בתס"ר שם עמ' 207.

1459. ברכה אחת. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובהוצ' שלפנינו בבבלי ל"ז ב'. אבל בד: ברכה אחת מעין שלש , וזהו תיקון ע"פ הבבלי הנ"ל, לפי גירסת כתה"י (עיין דק"ס עמ' 204 הע' פ'). וגם לפנינו הפירוש כן. עיין מ"ש לעיל סה"ו.

1560. דגן. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. אבל בד: ולא ממין דגן כגון פת אורז ופת דוחן . וזו היא הוספה ע"פ הבבלי הנ"ל.

1661. ולא כלום. עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל לבבלי ל"ז א', ועיין ירושלמי הנ"ל. ובסדר אליהו זוטא פ"ב, הוצ' רמא"ש, עמ' 172, מוכח שאינו מברך כלל, עיי"ש בהערה 4. ועיין לעיל ה"ז, שו' 21.